אני נפרדת בימים אלה. אני חווה פרידה דואבת. בכל פרידה יש כמה שלבים. הכחשה. אבל. כעס. מודעות. השלמה. אני בשלב האבל והכעס. אני נפרדת מהדמות המשפיעה ביותר על חיי. דמות שחשפתי את עצמי אליה מיום הוולדי. הכל היה גלוי וגם הסמוי היה חשוף. נתתי לה ללכת לפני. נתתי לה לנתב את הכל.הערכתי אותה, הערצתי אותה והאמנתי בה יותר מבעצמי.  והיא לאורך כל הדרך לא ראתה, לא העריכה, לא הסכימה לקבל אותי ובימים אלה אני מגלה כמה היא הייתה קטנה. כי לאורך כל הדרך היא ביקשה ממני את מה שהיא לא יכלה לתת לעצמה.

היום אני מבינה שעליי לקחת צעד אחד אחורה. לא להראות לה שאני מתחרה בה. לא להזדקק לה.

היום אני יודעת שעלי ליצור עם עצמי שקט. עלי לסלוח לה מפנים.

ומחר אני בטוחה יהיה יום טוב יותר לי ולה.

אבל עכשיו, ברגע זה, אני בוחרת לכעוס ובעיקר להתאבל.

להתאבל על מה שהיה ועל מה שאיננו.

רק שאני אזכור שאני מסוגלת לעוף. לבד.