עזוב, חביבי. לא רוצה לדבר על זה. באת לכאן כדי לקבל ממני סיפור אופטימי, על פצוע גיבור, שהציל כמה חברים ליחידה תחת אש תופת, איבד יד או רגל, ושרד כדי לשמן את האתוס של "טוב למות בעד ארצנו". היית נורא רוצה שאגיד לך משפטים כמו "אני לא אוהב מלחמות, אבל אין ברירה. זה בשביל הבת שלי. בשביל אשתי. בשביל המשפחה. בשביל המדינה". משפטים כאלה טובים לרייטינג. אני יודע איך זה עובד. אני לא טמבל. אולי, אם תלחץ קצת יותר מדי, אשבר, ותקבל דמעה פוטוגנית אחת, בקלוז-אפ. יהיה יופי. אהרל'ה ידגמן את הפרצוף האמפטי שלו רגע לפני שישלח את הצופים לפרסומות, וכולם יהיו מבסוטים.
מצטער. אני שובר את הכלים. לא משחק את המשחק. פאק-אוף. אם תישאר לצלם אותי, תקבל את האמת ישר לפנים. אייטם ליום העצמאות זה לא יהיה, אני מבטיח לך. תחליט עכשיו. אם תתחרט, יש כאן לידי איזה סדירניק צעיר, מורעל, חטף כדור בתחת, ולא מפסיק לספר לכל העיתונים כמה שהוא גאה ללחום למען המדינה שלו. הוא יארגן לך חומר טוב. צבוע חזק בכחול ולבן. בלי תהיות, בלי שאלות, כמו שאוהבים כאן. ככה זה כשמשמנים לך את הגלגלים בראש בסיפורי גבורה.
אז מה, אתה נשאר?
שמע, אני יודע שזה קשה לשמוע, אבל אני מרגיש שהזדכיתי על כמה איברים לחינם. לרעיון שאני נכה כבר התרגלתי, אבל המוח מטריף אותי. "בשביל מה"? הוא מפמפם לי. "בשביל מה"?
למה, אתה שואל? ככה זה כשאתה פותח עיניים בבוקר – ורואה רק חרא. אז נכון, אולי אני לא הבנאדם הכי אופטימי בסביבה, אבל תסכים איתי שהעסק פה מרגיש, נראה ומריח, כמו מערום של נבלות. אם זה החזון הציוני, הייתי שמח לאיזה שיכון באוגנדה. אתה מצביע בשביל חבורת אפסים, הולך למלחמה בשמם, מגלה ששדרת האפסים התרחבה לצבא - וחוטף את השוק של החיים שלך. אחר כך אתה יורד לרחוב, רק כדי לגלות שאחד מכל שלושה חבר'ס כאן מתנהג כמו טינופת, כאילו שהוא היחיד על פני הכדור הזה, כאילו שבגנום שלנו טבוע פאק בסיסי שמקבע אלימות, כוחנות, בורות.
והאמת? הורס אותי שבשביל הדרעק הזה, בשביל השום-כלום הארור הזה, אני לא אוכל לחבק יותר את הבת שלי, קרוב-קרוב, ולעשות אהבה עם אשתי, ולהראות להן באביב, בשדה הקרוב, קחוונים, ופרגים, ושתי חיפושיות משה שמתנהלות בעצלתיים.
אין כאן באמת סיכוי אמיתי לכלום. גם אתה יודע את זה. גם ראש הממשלה. גם קצינות הקישור ששולחות את הצווים. לא חטפת במלחמה הזאת – תחטוף בבאה, חביבי. יש מספיק לכולם, ואתה בתוך הסטטיסטיקה. מצטער. בארץ הזאת, יש שני דברים, היחידים, אגב, שמדייקים כמו שעון שוויצרי. החמסינים של יולי, והמלחמה הבאה. אל תעשה פרצוף עצוב. יארגנו לך מצבה יפה, ובגל"צ ישמיעו שיר שכתבת פעם, בתיכון. היה שווה למות, לא?
אתה יכול לפטור את כל זה בתואנה של "אין שופטים אדם בשעת צערו", אבל אני מציע לך, מכל הלב, להקשיב לי בזהירות מרובה. לא "שעת צערו", ולא נעליים. רציונל טהור. אל תחפש פתרונות קלים. את מה שאני אומר לך – אלף אלבומי ניצחון לא יצליחו לעמעם. ואני לא מלח הארץ, ולא שום בלבולי ביצים. רק אזרח נורמטיבי, שנשבר לו הזין.
שתהיה שבת שלום, חבר'ה. לא רוצה להפריע לכם עם הדברים החשובים באמת. תיכף צביקה הדר יפרגן לכם בביזאר. אז מה, אהרל'ה, פרסומות? |