שליש הכוס המלאה,
קצת מלנכוליה, קצת אירוטיקה, ומה שבינהם !
פוסטים פופולאריים
-
תחזית
13/11/07 | 593 צפיות
-
רות. סוף.
6/6/08 | 1510 צפיות
-
פוסט סתמי על שאלות קיומיות מטרידות
21/6/08 | 2114 צפיות
-
קרון צועני
24/11/07 | 597 צפיות
-
ציור, לעולם אין לו סיום,
12/4/08 | 1183 צפיות
-
שיר של ריימונד קארבר,
26/6/09 | 2562 צפיות
פוסטים אחרונים
- תקווה 27/8/10
- הדרך הנכונה, אות משמיים... 30/10/09
- שיר של ריימונד קארבר, 26/6/09
- איתקה 13/9/08
- פוסט סתמי על שאלות קיומיות מטרידות 21/6/08
- The road not taken 17/6/08
רות. סוף.
הוא היה נגר, היא עבדה בחברת כח אדם, יום אחד כשנמאס לו לנגר פגש בה, ביסמין. זימנה לו מיני עבודות, הוא ניסה. הצליח חלקית.
הוא התאהב בה, חיזר והזמין, גילף לה ברבור משורש מהגוני. היא הוקסמה, ולאחר היסוס מה, הרשתה לעצמה גם, יום אחד עת זרחו עיניה באור שקיעה,הבטיח לה שיבנה לה בית מעץ, אז כבר היתה שלו לגמרי.
לאחר החתונה עברו למושב, קנו קרוואן והוא חיפה אותו בעץ צבוע ירוק. צבע לה גדר קטנה בכתום מעושן, ומציאות שבורה בורוד מיושן. הרגישה בודדה, כבר לא נשאר מה לצבוע יותר, אז לקחה כלבה, קראה לה רות. היא היתה נכה, הכלבה, ביקשה ממנו שיבנה לה רגל מעץ.
לאחר שרשרת תקריות, יסמין כבר לא יכלה יותר, קמה והלכה. הוא ניסה להחזיר אותה, אבל היא כבר היתה מתה מבפנים, שום ברבור עץ לא יכל למתוח חיוך על שפתיה הסדוקות.
הוא ניסה למצוא לה בית, לכלבה, שנא את הנכות שלה. שנא את נקישות רגל העץ שלה על רצפת המרפסת. הזכירה לו את הנכות שלו. תמיד היתה קשורה, מעולם לא ראתה את העולם הירוק שמסביב, את הגינות הגדולות בהם כלבים אחרים קיפצו בשמחה, לא הרגישה את ליטוף כפות ידיהם של ילדים קטנים, אך היא מצידה אהבה אותו ללא תנאים, כדרכם של כלבים.
יום אחד שיחרר ולקח אותה עם הרצועה, היא החלה מקפצת בשמחה, השכנים מסביב חשבו שהנה הוא חוזר לעצמו, העיניים הבורקות שלה ברקו עת נכנסה לרכבו, היא ישבה במושב האחורי, הרוח מכה בפרוותה, העולם שבחוץ חלף על פניה כמו בסרט טוב, שורות עצי הברוש שביציאה מהמושב, שדה החמניות הגדול, רפת הפרות הארוך, חיות נדמו בעיניה ככלבים גדולים וכבדים, משעולים ארוכים עם שדות הנמתחים עד לאופק, ושם באמצע הוא עוצר, והיא מורדת, רדפה אחריו כמה שיכלה, כבר רגל העץ התנתקה ממקומה. סיכוי לא היה לה, להשיג אותו. סיכוי לא היה לה...לרות.
רות. סוף.
|
תגובות (26)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
סליחה שהעצבתי.
הספור הוא דימיוני, אבל מוזן מספור מאוד דומה ששמעתי, וזה אמיתי, מתנצל...
נורא!!
מאוד לא אהבתי.
לא יכולה לסבול אכזריות כלפי בעלי חיים.
כשאדם מתאכזר או מרע לאדם אחר, השני יכול להתגונן, להחזיר.
בעלי חיים מאמינים בנו, וסומכים עלינו.
לא יכולה לסבול פגיעה בהם.
זה עשה לי עצוב. מקווה שזה רק פרי דמיונך, גבריאל הפואטי.
עצוב היה לי כמה פעמים
(הזכיר לי קצת את המחזות של צ'כוב
בהם הסביבה המתפרקת והנוף הקודר
משקפים את הלך הרוח של הדמויות.)
רחמתי עליו, עליה ועל הכלבה
טעם של החמצה...
כוכב על כתיבה יפה ורגישה *
רמזתי ? אני סתם יושב פה ומחכה לסרט הבכורה שלך !
לא בטוח שאצליח להתעלות מעל המקור.
אני טוב בסיפורי זימה.
( האם רמזת משהו ? )
מרשה לך לרקום ספור המשך סוריאליסטי וסהרורי,
אני בטוח שיהיה טוב מהמקור.
:)
יפה.
אהבתי את נקישות העץ של "רוח הרפאים" המסתובבת בבית.
מסכים,
כאב הינו חלק מדינמיקת החיים שלנו, סוג של מאזן מנטלי, סוג של אות אזהרה, שצריך להתייחס, לעכל...
מקבל בכאב את הכאב...:) אבל מקבל.
עצוב וכואב.
ליבי יצא אליה, אל רות.
אגב, ראיתי שהתנצלת פה לפני מישהי על שכאב.
למה להתנצל?
כאב אינו רע. הוא חלק מהחיים.
ללא הכואב לא היינו יכולים להעריך את השמח.
אהבתי.
ביתיה.
שחור זה גם צבע...
(עם מוניטין רע)
תודה.
את, אל תדברי איתי על צבעים, יא סוגדת-לסגול שכמותך !
;)
אהבתי את הקישור למגילת רות, קלעת פה בגדול !
ניתוק.
צבעי האהבה צובעים הכל יפה. כולל נכות.
כשאהבה מסתלקת, הכאב עלול לצבוע את הזכרונות הכי צבעוניים בשחור
רות
כמו תות {ב}שדה
ועכשיו היא בשדה רודפת אחרי הפרפרים.
אולי מלכתחילה לא היה לה סיכוי כשאומצה למקום מנוכר לעצמו.
חופש
נכות
יצירה
יצר
אהבה
ניכור
טבע האדם והחיה
ערבוביה של צבעים שבורים מעושנים במגילת רות
נשמת כל עץ באפם ....
גלי
דקר בהפתעה.
מין דקירה של "בוףףף בוץ בפרצוף".
בנה לי סוף של אמת.
חיבוק.
כנראה שיותר עניין אותו רות.סוף. מאשר רות.עבור.
תודה לך,
סליחה שכאב :)
מממ...סוג של נכות ריגשית ?
תודה על המשוב החיובי.
דקר נעים או דקר מעצבן ?!
אם דקר מעצבן מוכן לרקום לך סוף טוב אישי, רק עבורך !
הפכת אותו לנושא של הסיפור, גם מעניין !
תודה.
אאוצ'........... כואב,
נגמרו לי המילים יקירי,
תודה על פוסט שבא מהלב עם כל כך הרבה רגישות
יפה כתבת, מרתק
נכות של אחרים, תמיד
תגע בנו בנכות האישית.
ומה הנכות שלו?
זאת השאלה שנשארה
תלויה לי באויר... *
זה דקר אותי בבטן בלי שהבנתי לגמרי למה.
אקרא שוב.
רות. סוף.
הקודקוד שומע וגם שולח אותות ומחכה, אבל הוא, הוא לא מצליח להחזיר באות משלו להחליף את הערוץ לרות, עבור.
אולי כי לרות סוף, אבל לא הסוף שהוא יכול לחיות איתו?
ואולי בגלל שחיפה הוא אותה, ברוב אהבתו אליה, להגן ולשמור, כלא את החופש שלה, כלא את העבר שלו, החזיק בו ברצועה, לא שיחרר הוא, גם אחרי שזו הלכה, כשהיא סדוקה, רות עדיין נשארה כמו מנציחה את הנכות שלו. רק לאחר שהעז לשחרר ולו במעט, להרגיש את הרוח הנושבת על פניו, גם כאשר העבר רדף, נשאר הוא לבסוף מאחור, לרות היה סוף.