חודש מאי. בוקר טרום צהריים. שמש מטגנת חול ומלח על פני האנשים. אני מתעורר בדירה הגדולה. זו לא הדירה שלי, מעולם לא הייתי בה. חולם אותה כל לילה והנה אני כאן. בדירת חלומותיי אשר על חוף הים. ובדירה... לא כלום. חריצי התריסים שולחים אלי קרניים חמימות של שמש, מכווצות את עפעפיי ואישוניי. התאוששות. הרצפה גדולה, שאריות חול. שפת אבן גדולה מסביב הסלון. ממעל, תריסי האזבסט הנושנים. שולחן עץ קטן. אני מפנים את העובדה ששוב (?) נרדמתי בסלון. על הספה הכתומה, שכאילו ישבן אדם לא נישק אותה זה שנים. בלי שמיכה. ככה כלום. מרים ראשי, מריח את הים. הגלים מציפים את אזני. מסביב, חוף ים, מים כחולים. וכן, הדירה הזו, הסלון הלא מובן הזה שתקוע אל מול עיני בלב השומקום. אני לא מבין. לא מבין כלום. אני מרגיש ששכחו אותי באמצע מסיבת קוקטייל לפני מאתיים שנה והכל נהיה ים. ים וחוף. אני קם לאט. אין פרופורציות... אני חושב בעודי מלטף את אריחי האזבסט. הכל ישן, שייך לכאן ולא מעכשיו.
אני רואה ארון עץ עתיק. פותח דלת אחת וגל עצום של נפטלין שוטף את נחירי הבתוליים. ז'קטים, שמנים, עבשים. עניבה אדומה אחת. זוג נעלי שפיץ שחורות משומשות. לא במידה. כף נעליים. טבעת זהב גדולה ורבועה. בושם נושן. הכל דביק. הכל היה כאן. באמצע החיים. מישהו שכח לסגור את התריסים, מישהו השאיר בארון כמה שלדים.
אני מכיר את הריח... מאיפה? תכף אזכר. למה הגעתי הנה? אה, כן. כי חלמתי. כי כשהייתי קטן אמרו לי שכשחושבים על משהו חזק חזק, בסוף חולמים עליו בלילה. אז הנה. הגעתי. ליד הספה מונח מכשיר רדיו שידע ימים יפים יותר. לידו קופסת כלי תפירה מעץ. ישן. חול ואבק, צהוב ומלח. ומסביב, הים. בעודי מחפש בכיסי את המפתח למקום המוזר, לסלון החלומות, אני מוצא דף צהוב, מקומט. "תל-אביב, 1913" רשום בו. כתב יד יפה, דף מקומט. "הגעת לכאן כי רצית. הוגלית מחייך. חייך אינם עוד ולא יהיו כי לכך פיללת וחלמת. אתה נמצא בנקודת ההתחלה של חייך. צור אותם".
אני יושב לאט על הספה, מנסה להבין מה פשר המקום, היום, השעה ולמה זה קורה לי. רגע... אולי כי החלטתי שאני לא מדבר יותר עם אף אחד? זכורה לי החלטה שנפלה במן לילה שכזה, חסר ירח ופשר. להיות לבד לבד, רק אני ועצמי. ואז לראות מי יפסיד. מי ימות ראשון. לפני הכל החלטתי לא לדבר יותר עם אף אחד. צלצלתי לכל מכריי ואהובותיי.
אמרתי לכל ידידיי שהם בזויים בעיני... כן... זיכרוני מתחיל לגלגל שיניו ולשמן ציריו בהנאה. חברים אשר ליוו אותי זה שנים, התאדו להם.
לכל הבחורות שהכרתי, הודעתי שהן זונות מבחינתי. אינני מעוניין בהן עוד. מר היה הלילה ההוא. רע ומר. טבול בזעם ושיכחה, צלול כמו שיכר אגסים, מבריק כטבעת אודם על קמיצתי. "זונות! כולכן!" שאגתי בהנאה. איש לא עצר אותי. הן חייכו. אישה אישה. כל זונה בתורה לחשה דבר הבל,  "רק רצינו לנצל אותך יותר... לראות אותך סובל, לראות אותך מושפל... לראות אותך מבקש, מתלבש יפה, מנשק לנו את היד, חולץ לנו את הנעל ביום קיץ מהביל, מחייך כמו תינוק... שבוי, שלנו, צעצוע עץ, קפיץ מת". "זונות"... חזרתי וסיננתי. אחת אחת הן מתו אל מול עיניי. בפי חיסלתי אותן, באצבעותיי היוקדות שינאה.
כל אישה בתורה. כל אחת שהשתתפה במצעד האיוולת הזה שנקרא "החיים שלי". הרשעות יקדה להן בעיניים. החידלון שטף מליבי, בקע החוצה, קרא "קחו אותי, זונות".
אמרתי להתחיל הכל מן ההתחלה. בלילה ההוא הכל מת. נשארתי לבד. לבד. צללתי אל תוך שינה עמוקה מנשוא... ואני כאן. סלון משומקום, עטוף חול, סביבו ים. על שולחן העץ העתיק מונחת קונכיית ענק שאבא שלי הביא מסיני במלחמה. חופן אותה בידי... האם תאכזב הפעם? לא ולא. אבן לא יכולה לאכזב.
ממממ... הקונכייה משמיעה את המיית הים שכה אהובה עליי. אני מזיע. אוחז בה חזק, בקונכייה, צמודה לקנוקנת אזני. אצבעותי מאובנות על גבה המסוייד... זו החברה הראשונה שלי. והיא שרה לי שיר ימאים.
הההההההההההוווווווווווווווווווווווווווווווווו...
ההההההוווווווו...
המיית הים. מדהים, אני חושב. אני מדמיין את גלי הים הנמצאים מטרים ספורים בלבד ממפתן חלוני. ועכשיו להתחיל הכל? מ-1913? עם שלוש חליפות, עניבה אחת, זוג נעליים משומש וקונכייה ששרה שיר ימאים שיכור? כן. זה עונשי, זה רצוני. אני קם, מביט מבעד לתריסים.
ועכשיו אני לבד, לגמרי לבד.

©כל הזכויות שמורות לאלעד אקרמן