'שנלך על גישוש?' שאלתי בטלפון נבוכה משהו, 'למה לא, גישוש'.
החלטנו גישוש. משהו לא מחייב שכזה, רק גישוש.
השארתי בבית את שק החרדות והגעתי אליך. 'כולם נחמדים בהתחלה' אמרתי לעצמי 'אל תתבלבלי'. 'רק גישוש, נלך הפעם על בטוח'.
השארת את השק שלך בחדר האחורי, ובאת למרפסת לגשש כמוני. כמה ים. שני אנשים עם ראיה 6/6 שהחליטו לכבות את הירח ולהביט הפעם מבפנים. או לפחות לנסות. בהתחלה זה יכול היה להראות כמו פגישת עסקים. השעה אולי לא רשמית מספיק, וגם לא המקום, אבל אנחנו, שחקנים של החיים, במשחק תפקידים. 'אז מה אמרת שאתה עושה?' 'אחלה, גם אני לא אוהבת עגבניות, איזה קטע, היית מאמין?' 'מה בבינימינה? איזה קטע מכיר יונה?'. עוד לגימה מהאדום האדום הזה, נעלי העקב מתחילות להעיק, גם הנסיון לעשות רושם מתיש, מנגנוני ההגנה נמסים לאיטם, וגם הגוף מרשה לעצמו להיות רפה יותר, אציל פחות. עדיין שאלות של מי איפה ולמה. עדיין גישוש. כרגיל. כמעט. אני נחה מולך. לא מנוחה מכבה, מנוחה מחייכת, מכילה. אתה שותק. אמרנו מספיק להיום. עיניים נפגשות. מבוכה שקטה, סומק קל, ממוללת את החולצה באצבעות. בנתיים רק גישוש.