במציאות היומיומית, עודנו מתחבטים בין העיקר לטפל, בין המצוי לרצוי, אנו מרבים לטעון כנגד הסובבים. היא/הוא האשמים. אנחנו (אתם ואני, כמובן) כלל איננו אשמים. אנחנו בסדר. אנחנו עשינו הכל כדי לרצות, למצב ולשמר. עולה בזכרוני הפילטון הידוע של יהונתן גפן שהולך בערך כך: אני עם עצמי מסתדר מצוין. אני אף פעם לא כועס על עצמי, תמיד כש"בא לי" אני אף פעם לא לא אומר לא, אף פעם לא כואב לי הראש ואני אף פעם לא גומר לפני. הפיספוס בהתאם. איפה וכיצד אנו ממצבים עצמנו מול הסובבים ומה היכולת שלנו להקשיב, לקבל ובעיקר להתחבר לצרכים ולדינמיקה של האחר? |