"מה החלום שלך?", שאלה ידידתי.

"להיות סופרת", עניתי.

"מה?!?", תמהה הידידה, "חשבתי שהחלום שלך זה לשמוע?".

"בכלל לא", נדתי בראשי וראיתי את פניה המופתעות.

פעמים רבות נתקלתי באנשים, שהיו בטוחים, שאני נכספת לשמוע והופתעו לשמוע שזה לא כך. ניסיתי להסביר להם, שאיני יודעת מה זה לשמוע ולכן איני יודעת מה אני מפסידה.

הייתי מאד שלמה עם עצמי והשמיעה לא היתה משאת נפשי.

כבר בהיותי נערה, שמעתי שהתחילו לבצע ניתוחים, שמאפשרים את ההזדמנות לשמוע.

"את מעוניינת?", התלהבה אמי.

"לא, ממש לא", הפטרתי לעברה.

"אבל למה לא תרצי לשמוע?", התפלא אבי.

"זה מה שאני", ניסיתי להסביר להם אך לשווא.

פניהם התכרמו ואני צחקתי,

"אם אשמע, כבר לא אהיה מיוחדת...".

עברו שנים וניתוחי שתל קוכליארי נהיו נפוצים. פה ושם שמעתי על נפלאות השתל הקוכליארי, אך עדיין פקפקתי, שאכן ניתוח זה יכול להחזיר שמיעה. הייתי בטוחה, שזה כמו מכשירי שמיעה, שעוזרים יותר ללקויי שמיעה וכבדי שמיעה מאשר לחרשים כמוני. מעולם לא הפקתי תועלת ממכשירי שמיעה וכבר בגיל 18 הסרתי אותם.

שמעתי מידידה על קרובת משפחתה, שנולדה חרשת, שלא תקשרה עם אחרים ולא דיברה. בגיל 3 נותחה ואז התחילה לשמוע ולתקשר עם סביבתה.

שמעתי ועדיין לא התרגשתי.

במקרה הוזמנתי למופע פנטומימה, שבה נכחו ילדים חרשים. לראשונה בחיי ראיתי ילדים מושתלים.

אני מתביישת לספר, שבפעם הראשונה שראיתי את השתל, נדהמתי. רותקתי לשני ילדים מושתלים, שדיברו ביניהם. נעצתי בהם מבט משתומם. המגנט נראה בבירור, כי בצבץ מתוך שערותיהם הקצוצות. חוט השתלשל מהמגנט למעבד, שהם נשאו עליהם.

הדמיון הפרוע שלי התחיל להשתולל ובעיניי ילדים אלו נראו כהכלאה בין אדם לרובוט. העתיד הרחוק, שעליו דיבר אסימוב, נראה כה קרוב.

מספר דקות חלפו, עד שנפל לי האסימון והבנתי שזה לא רובוטי ילדים אלא בסך הכל השתל הקוכליארי המפורסם, ששמעתי עליו מדי פעם.

חזרתי הביתה ואחרי שבוע שכחתי מכך לחלוטין.

הייתי כה בורה בנושא השתל הקוכליארי, אך כל זה עמד להשתנות בקרוב...

(המשך יבוא)