אני מצרפת, עוד לא ברור לי בדיוק למה, קטע שנכתב לקראת המפגש המסיים של בית מדרש בוקר בעלמא - מכללה עברית; בית מדרש שהפך את ימי השישי שלי בשלושת החודשים האחרונים למשהו ששווה לקום בשבילו.

מסע  

לשם מה מסע? 

חשבתי על משה ועל ההר ועל העם – על המסע הנמשך הזה שלא נמדד בקילומטרים אלא בניסים ומנהיגים ומלחמות.  ולא יכולתי שלא להשוות אותו למסעות ספרותיים אחרים ומה שמאחוריהם. 

המסע המדברי כתרגיל ספרותי – ניסחתי לעצמי כותרת דרמתית. 

עכשיו מה? 

ברוב המסעות הספרותיים המסע מייצג שינוי.. בין תחילת המסע לסופו. לאורך ציר זמן המסע משתנה הדמות בין חיצונית ובין פנימית עד שהיא מגיעה להכרה מסוימת. על מצבה בעולם ועל מצבו של העולם ביחס אליה.

  "I wonder if I've been changed in the night? Let me think. Was I the same when I got up this morning? I almost think I can remember feeling a little different. But if I'm not the same, the next question is 'Who in the world am I?' Ah, that's the great puzzle" (Alice in wonderland)  

 אבל איך יודעים שמסע התחיל?  

כשחושבים על זה, רוב סיפורי הילדות הטובים באמת הם סיפורי מסע: עליסה בארץ הפלאות, פיטר פן, האקלברי פין, הקוסם מארץ עוץ, ההוביט, סיפורי נארניה

למעשה, כשחושבים על העניין בשנית, האם יש סיפור שאינו, בסופו של דבר, סיפור מסע? ואם כל הסיפורים שסיפרו לנו וסיפרנו לעצמנו הם סיפורי מסע – היכן מתחיל המסע? דורותי הבינה, די מהר, שהעניינים הסתבכו:

 "Toto, I've a feeling we're not in Kansas anymore"

 נאמנה לתפקידה כילדה אמריקנית חביבה וצייתנית היא מיד מבררת מהי הדרך הנכונה, כלומר הישרה והמהירה, להגיע בחזרה למחוזות ההיגיון

 "But how do I know the way?" שאלה דורותי
"Why... You just follow the yellow brick road" השיבה גלינדה הפיה הצפונית הטובה..

 והוסיפה ידית הדלת של ארץ הפלאות: "Read the directions and directly you will be directed in the right direction"

 המלך בארץ הפלאות היה ענייני הרבה יותר: 

""Begin at the beginning and go on till you come to the end: then stop."  

 ואיך ממשיכים?

 חתול הצ'שייר בארץ הפלאות מחפש קיצורים

:Well, some go this way, some go that way. But as for me, myself, personally, I prefer the shortcut

 ...אבל דרך האבנים הצהובות הובילה את דורותי וחבירה למסע עמוק אל תוך עצמם ופחות למקום ספציפי. ובעיקר אל ההכרה כי הדברים אינם כפי שחשבנו שהם או כפי שרצינו לחשוב שהינם. עליסה שניתן לראות במסעה, בין היתר, מסע בין ילדות לבגרות ומסע לגיבוש הזהות העצמית חווה את הבלבול באופן דומה לדורותי, כאשר גם לשאלה "מי אני" אין עוד תשובה ברורה.  

המוטו של "איידהו שלי" של גאס ונ סנט משלב להילוך שני בתובנה שהדרך אינה נגמרת, שאין לה קצה והשינוי שעובר על מייק, גיבור הסרט, היא בהבנה כי השאלות "כיצד" ו"איך" רלבנטיות הרבה יותר מן השאלות "מתי" ו"לאן"

. I'm a connoisseur of roads. I've being tasting roads my whole life. This road will never end. It probably goes all around the world  

  האם לא ניתן לומר, למעשה, כי לצועד במסע יש אפשרות, כך נראה, לקבוע מה המטרה הראשונית של המסע, אולם אין לו כל יכולת להתחמק מן המסע עצמו.?  

 ולאן כל זה מביא אותנו? 

אליס מנסה לחזור מארץ הפלאות, תאכל מהצד המגדיל והמקטין של הפטרייה ותקבל פרספקטיבה.דורותי תגלה שבמסע שלה היא הולכת עם אריה פחדן, דחליל טיפש ואיש פח חסר לב וכי הקוסם מארץ עוץ אינו אלא סוג של נוכל שאין מאחורי המוניטין שבנה לעצמו ולא כלום  אבל לעולם לא תחזור להיות אותה דורותי שקודם למסע האינסופי לגילוי עצמי .

הספר "האריה, המכשפה וארון הבגדים" מסתיים בפסקה הבאה:

 Professor Kirke: What were you all doing in the wardrobe?
Peter Pevensie: You wouldn't believe us if we told you, sir.
Professor Kirke: [tosses the cricket ball that had been hit through the window, to Peter]
Professor Kirke: Try me.
[later, alone with Lucy, who is trying to use the wardrobe to enter Narnia]
Professor Kirke: I don't think you'll get back in that way. You see... I've already tried.
Lucy Pevensie: Will we ever go back?
Professor Kirke: Oh, I expect so. But it'll probably happen when you're not looking for it. All the same... best to keep your eyes open.  

ומה עם המסע שלי? 

משה הוליך את העם במדבר ונשאר על הר נבו. העם שהוליך הפך מקומץ לעם, עם מנהיג וחוק ואלוהים אחד שאי אפשר לראות. האם לחינם נוצר הדימוי "היהודי הנודד" מכל הדימויים האפשריים? ומה מהות הנדידה? האם בסופו של דבר אין המסע, מסע רוחני בעיקרו שבו המפגש הוא עצמנו או מי שחשבנו שאנחנו ומי שחשבנו שרצינו להיות?  

חלפי כתב:"עם קומץ שמיים ביד הייתי עובר את חיי, הייתי חוצה את הים ברגליי עם קומץ שמיים ביד"  

וקרלוס קסטנדה בספרו "מסע לאיכטלן כותב: 

"לעולם לא אגיע לאיכטלן... ובכל זאת ברגשותיי... ברגשותיי אני לפעמים חושב כי עוד צעד אחד ואגיע שמה. אך לעולם לא אגיע, במסעי אינני מוצא אפילו את ציוני הדרך המוכרים לי מאז. שום דבר אינו דומה עוד למה שהיה. במסעי לאיכטלן אני מוצא רק רוחות."