פעם חשבתי שזה באמת קשה לאהוב.

כי כנראה האמנתי שזה באמת כואב ופוגע.

למה?

כנראה חשבתי שכדי לאהוב אני צריכה להקריב את עצמי,לוותר על עצמי ולתת את חיי למען מישהו שאני אוהבת.

זה מטורף לחשוב ככה.זה משוגע להאמין בזה.

כשחשבתי ככה מנעתי מעצמי להתקרב,להתחבר ולהיפתח כי פחדתי מכל זה.

לא ידעתי שכל מה שמנעתי מעצמי זה בעצם אהבה.

אהבה לעצמי,אהבה לאחרים.למנוע מכל זה זה כמו התאבדות עצמית.

מי אמר שהאהבה זה דבר כואב?מי אמר שכדי לאהוב זה בעצם לכאוב?

כנראה האמנתי באגדה שכדי לאהוב זה בעצם לפגוע בעצמי ולהקריב את עצמי.

כנראה האמנתי שכדי לאהוב זה בעצם להפעיל מניפולציות ולשחק ברגשות של האנשים.

כנראה חשבתי שזה באמת תלוי איך אני מתאמצת להראות את האהבה.

כנראה למדתי מאמי שכדי לאהוב זה בעצם לסבול ולכאוב.

כל חיי ראיתי איך אמי סבלה מאהבה,איך כאבה,איך הייתה פגועה.

היא הייתה אומרת שיום אחד אבין מה זה באמת לסבול מאהבה.

היום אני מבינה אבל לא כמו שאמי הייתה חושבת שאבין.

הייתי מבינה שהיא סבלה מתחושת נחיתות.היא הייתה מבולבלת.

לאחרונה גיליתי שלאהוב זה בעצם לא לעשות כלום.

בשביל האהבה לא צריך לעשות שום דבר.

אני יכולה לשבת מול האדם שאני אוהבת ולהינות מזה.

מדהים שפעם לא חשבתי ככה.מדהים שפעם חשבתי שצריך להיאבק כדי שיאהבו אותי וכדי שאוכל לאהוב.

הרגשתי אשמה בכל פעם שהייתי שמה את עצמי במקום ראשון ואחרים במקום שני ואחרון.

חשבתי שזה בא מאגואיזם.חשבתי שזה לא הוגן.חשבתי שאולי אני באמת לא אוהבת.

היום כשאני אוהבת אני מתחברת לכל אחד מבלי לעשות שום מאמץ.

אני יכולה לאהוב.אני יכולה להתחבר ולהגיע לאינטימיות.

בדרך כלל כשהאדם חושב שלא אוהב את עצמו אבל מתפלא איך הוא אוהב את האחרים.

זה נובע שהוא משליך את האהבה שלו לעצמו לאחרים והוא לא מודע לעצמו עדין.

כולם אוהבים את עצמם אך עדין לא יודעים.

עובדה שהם אוהבים את האחרים.

הם רואים את עצמם באחרים.

האהבה שיש בהם לעצמם נשפכת על אחרים.אחרים כמראה שלהם.

אני יכולה להיות עצמי ואז לאהוב.זה דבר מדהים.

כל זה עניין של הבנה עצמית.