הקטע הבא נכתב על ידי נערה בת 17, זמן קצר לאחר שהחלה טיפול בשל הפרעת אכילה.

במקור הוא מופיע באנגלית, בספר בשם "לנשוך את היד אשר מרעיבה אותך" .

"השנה מצאתי "חברה" חדשה. בטוחה בעצמה, חזקה, תמיד בשליטה. החברה שלי מבינה אותי יותר מכולם. עיניה השחורות מתבוננות בי, שומרות עליי בעודה לוחשת באוזניי, מספרת לי סודות על עצמי. היא אומרת לי מי אני. היא אומרת לי מי עליי להיות.

בשקט וללא פחד, היא לוקחת את ידי ומובילה אותי למקומות אליהם היא יודעת שעליי להגיע. יחד, אנחנו כמו שתי מטפסות הרים, מעפילות על פני צוק מסוכן.

החברה שלי תמיד מובילה, מנחמת אותי, מעודדת אותי, מעודדת אותי להמשיך ולטפס. על אף שהצוק תלול וכמעט שאין במה להיאחז, על אף שגופי נשרט, נחבל ונשבר, על אף שאני נופלת שוב ושוב, אני ממשיכה לעקוב אחריה ולציית להוראותיה.

היא מבטיחה לי שכשנגיע לפסגה ימתינו לי דברים מופלאים ומסעירים. אמנם איני יכולה לראות זאת, אך אני יודעת שזה שם, קרוב מעליי, קצת יותר גבוה מהמקום שאני נמצאת בו עכשיו.

הפסגה תמיד נמצאת ממש בהישג ידי. אני יודעת, כי כך היא אמרה לי.

החברים והמשפחה שלי, אפילו הרופא שלי - כולם מקנאים בחברה החדשה שלי. הם אומרים שיש לה שם, אבל נראה לי שהם מבלבלים בינה לבין מישהי אחרת. הם קוראים לה "השפעה שלילית" ומנסים להרחיק אותה. אבל ככל שהם מנסים, החברה שלי רק מתקרבת. היא נאחזת באצבעותיי, חזק יותר, מסבירה לי שהם אינם מבינים.

קיבלתי 60 בהיסטוריה. אבא שלי חיבק וניחם אותי, אמר לי שזה יהיה בסדר. אבל הייתה זו החברה שלי שעודדה אותי. מושכת בידי, היא הובילה אותי למשקל שבחדר האמבטיה. טופחת בגאווה על גבי היא אמרה: "זה משקל טוב...אבל נכון שקצת פחות מזה נשמע טוב בהרבה?" היא צודקת. היא תמיד צודקת. ב

ארוחת הצהריים החברים שלי מפצירים בי, מנופפים מאפים וארטיקים מול פניי. הם מתוסכלים כאשר אני מסרבת. אני שומעת את הקולות שלהם, אבל הקול שלה חזק יותר. "את לא כמו כולם", הם אומרים לי. "הם צודקים", היא מסכימה. "את לא כמו כולם. את טובה יותר." הם מביטים בה ומתרחקים ממני. הם לא מכירים אותה כמוני.

היא לא רק חברה, אלא הרבה יותר. מדריכה, יועצת, מורה, מאמנת. בכל בוקר היא מעירה אותי מוקדם, קובעת מה יהיו התוכניות שלנו להיום. אם אעשה מה שתאמר לי, אזכה בפרס. אוכל לשבת או לשתות כוס מים. אני לא יכולה לאכול, רק לה מותר. היא אוכלת את הגוף שלי, את הלב שלי, את מחשבותיי. היא אוכלת את הכוח שלי, את האנרגיה שלי, את הנשמה שלי. היא ניזונה מהקשרים שמחברים אותי לחבריי ומשפחתי. ואפילו אז היא לא שבעה. החברה שלי רעבה תמיד. היא מלקקת את שפתייה בסיפוק וזוללת את חיוכי לקינוח.

לפעמים אני מתרגזת על החברה שלי. היא מרמה אותי, מתעתעת בי, משקרת לי. היא מבטיחה לי דברים שאין ביכולתה לקיים, מציבה לי יעדים שאיני יכולה להשיג.

היא ממלאת את ראשי בקולה, חודרת למחשבותיי כך שמילותיה הופכות למילותיי.

כאשר אני מטפסת על הצוק היא מושיטה לי יד ואז מושכת אותה, צוחקת בעודי מתרסקת אל הקרקע. היא מביטה בי בגועל, קוראת לי חלשה, ואז נוזפת בי על כך שאני בוגדת בה. קשה לטפס כך על צוק כאשר עיניה מסתירות את פניי. יש דברים רבים שאני אוהבת לעשות, אבל החברה שלי לא אוהבת שאני עושה אותם.

אני אוהבת לטייל עם הכלב שלי. אני אוהבת לקרוא ולהירגע. אני אוהבת לצאת לרקוד ולחזור הביתה מאוחר. אני אוהבת לשבת בבתי קפה עם חברותיי, לדבר ולצחוק במשך שעות, מבלי שיהיה אכפת לנו שכל הלקוחות מסביב נועצים בנו עיניים. אני אוהבת לשבת על המיטה של אמא שלי ולספר לה איך עבר עליי היום. אני אוהבת לצפות בטלוויזיה עם אבא שלי. אני אוהבת לשכב על גבי ביום שמש, להתבונן בעננים ולדמיין אילו חיות הם יכלו להיות. אני אוהבת פשוט לשבת ולתת למחשבות שלי לנדוד, להוביל אותי למסע ללא יעד ברור.

החברה שלי לא אוהבת שאני עושה את הדברים האלו. היא אומרת לי שהם דברים רעים, ואני לא מתווכחת כי אני יודעת שהיא צודקת. היא תמיד צודקת.

לפעמים, כשאני עושה אותם בכל זאת, היא מצטרפת אלי ומענה אותי. בפעמים אחרות היא נותנת לי ללכת לבד ואני תוהה אם היא תמתין לי כשאחזור.

בתוך הראש שלי היא הציבה לוח תוצאות ובו עליי לחבר ולחסר מספרים במשך כל היום. איני יודעת מי מנצח ומי מפסיד, אפילו לא באיזה צד אני נמצאת. החברה שלי אומרת שאנחנו מובילות, אבל אני לא כל כך בטוחה.

בכל יום אני מרגישה כיצד אני מפסידה. מפסידה משקל, מפסידה אנרגיה, מפסידה את כבודי, מפסידה את התקווה. עדיין לא ראיתי את הפרסים הגדולים בהם זכיתי. עדיין לא ראיתי את הנוף היפהפה מהפסגה. ובכל זאת, אני מוסיפה להיאבק. אני ממשיכה לטפס, בתקווה שיום אחד אגיע לפסגה ואעמוד גאה על הצוק, גבוה מעל העולם. והחברה שלי תחכה לי שם, מתבוננת בי כמו תמיד. אני אעצום את עיניי והיא תניף אותי בזרועותיה ותסחרר אותי סביבה. נרקוד למוסיקה שרק אנחנו מסוגלות לשמוע. ובעודנו מטפסות על הצוק, רחוקות כל כך מהקרקע, לפעמים אני מודאגת ותוהה: איך בכלל אדע כשנגיע לקצה? "רק תמשיכי לעצום את העיניים", החברה שלי מבטיחה לי. "אני אתפוס אותך לפני שתפלי".