כל האהבות כולן...
אמא של טל, גננת, מאמנת אישית להעצמה בקבוצת יוזמות.
מאמינה באהבה, בגמדים ובפיות.
מאמינה בחינוך ובשינוי שמתחיל מבפנים.
מאמינה שכל אחד יכול לעשות שינוי בחייו, שלכל אחד מגיע להיות מאושר, גם לך.
בבלוג שלי תפגשו אותי דרך ספורים על הדרך שלי ועל האהבות בחיי. מזמינה אתכם להתרווח, להרגיש בבית ולקרוא עם הקפה.
החיים הם ספור בתוך ספור בתוך ספור בתוך ספור.. והסוף תמיד טוב.... אם עכשיו לא טוב, סימן שעוד לא הגעת לסוף הסיפור...
פוסטים אחרונים
- בחזרה למילים 6/11/10
- מסיבת יובל 7/5/10
- יומן מסע 26/3/10
- מהמרחקים 1/3/10
- תרקדי 23/2/10
- שיר נבואי קוסמי 3/2/10
ארכיון
חג האמון
. בני ישראל יצאו ממצרים לאחר שנים של עבדות. הגיוני שהיו חסרי ערך עצמי, חסרי בטחון וחסרי אמון. לקח 7 שבועות במדבר עד שנמצאו ראויים לקבל את התורה.
משה עלה על הר סיני והם נשארו לחכות לו. משה היה המנהיג שלהם. מבחינתם מה שהוא אמר היה דברי אלוהים חיים והם היו תלויים בו לגמרי.
לפני שמשה עולה על ההר הוא בונה מזבח, מקריא לעם מספר הברית והעם כורת ברית עם ה`. ברית דם. העם מתחייב "כל אשר דבר ה` נעשה ונשמע" הם מתחייבים כי משה אמר, אבל, האם הם מסוגלים גם לעמוד בהתחייבות?
למרות כל ההכנה הנפשית, לאחר שמשה נעלם להם מהעיניים (קביעות אוביקט מה שלא רואים, לא קיים) "וירא העם כי בושש משה לבוא.." הם מרגישים כאילו חרב עליהם עולמם, אבודים, בבור שחור, מי ידריך אותם עכשיו בדרך? איך הם ידעו להבדיל בין טוב לרע? הם פונים אל מי שנשאר אחראי - אהרון - שיציל אותם מהר מהחרדה, שיעשה להם אלוהים "אשר ילכו לפנינו" או במילים אחרות, אשר יראו לנו את הדרך... אהרון אולי מהפחד שלו, אולי בגלל שאבד את האמון בעצמו, אפילו לא מנסה לקחת מנהיגות. הוא מחפש פתרון קל ואומר להם תורידו את נזמי הזהב שיש עליכם. מייד הם מתארגנים, בונים להם את עגל הזהב וחוזרים "לצחק". נרגעים - חזר האמון - הילד החרד לקח מנת סם שהרגיע את החרדות שלו - אלוהים זרים - כבר על ההר משה מבין שזה מה שקרה וכשהוא יורד הוא כועס פעמיים... גם עליהם וגם על עצמו. עליהם, על שאיבדו את האמון... על עצמו - על שנכשל במנהיגות שלו וחינך אותם לתלות במקום לעצמאות. בכעסו הוא שובר את הלוחות שקיבל. העם מבין את טעותו ומשה מבין שחינוך לעצמאות זה תהליך שלוקח הרבה יותר זמן ותחילתו בלקיחת אחריות. משה עולה שוב על ההר.
לאחר שהוא מקבל את התורה, הוא שם את לוחות הברית בארון הברית. יחד איתם הוא שם בארון גם את שברי הלוחות הקודמים.
מה הסיבה שהם צריכים לסחוב במדבר את ארון הברית עם משקל עודף? כדי לזכור את חטא העגל. כדי לזכור לא לאבד את האמון, לא לאבד את הבטחון. לסמוך על עצמם שידעו להבדיל בין טוב לרע גם אם הם לבד.
את הלוחות הראשונים משה קבל מאלוהים, את השניים הוא היה צריך להכין בעצמו "ויאמר ה` אל משה פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת"
משה לקח אחריות אישית על הטעויות שלו ושל העם - משה היה מנהיג אמיתי, לא כמו אלה שאנחנו פוגשים עכשיו ותודה למניה שהזכירה לי - שמשה המנהיג גם הוא בן לדור העבדות לא מושלם וכאשר אלוהים אמר לו שיצאו מים מהסלע - הוא לא האמין והכה בסלע - על חוסר האמון הזה הוא נענש ולא נכנס לארץ ישראל - לעניות דעתי - הוא לא נכנס גם כי הרצון היה שדור המדבר שחי וספג הרגלי עבדות וקורבנות - יכחד במשך 40 השנה במדבר - כדי שלארץ ישראל יכנס רק הדור שנולד בחופש ושחי בהרגלים של אדם חופשי.
והמסר?
דברתי על זה עם הילדים בגן שלי, כמעט באותה השפה שדיברתי איתכם, הדברים שאמרו היו חכמים בטירוף.. (למשל...שהחוקים של הגן נשארים גם כשאני איננה, כי כשאני הולכתהחוקים לא הולכים יחד איתי...) כי הרי הם גאונים ומחוננים.. ואז כשדברנו על שמות החג אחד הילדים אמר שאחד השמות הוא: חג האמון... 
וברצינות - בואו נחנך את הילדים שלנו לעצמאות, למחויבות, לאחריות. כדי שיצליח לנו הם צריכים להיות בעלי ערך עצמי, בטחון עצמי ואמון בעצמם - אלה הכלים ששווה להשקיע בהם בחינוך, כשיהיה להם בטחון הם לא יחפשו סמים, אלכוהול, אלימות וכל המאפיינים של הדור החרד הזה.
חינוך לערכים הוא קודם כל בבית. הלוואי והיה גם במערכת החינוך, אבל, לצערי, לא הייתי סומכת על זה יותר מדי - זה אפשרי, זה משמעותי וזה ישתלם לכולם - ומי יודע אולי דור הילדים שלנו יביא איתו מנהיגות אחרת וטובה הרבה יותר. חג האמון כבר אמרנו?
חג שמח, גילה , |
תגובות (39)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אמת ויציב.
אמן.
תודה על המילים
Rחל
גילוש - מסר נכון וברור.
ובקשר לילדים - הם מבינים הכל. הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים.
במצבים מסויימים, אפילו נכון שאנחנו קצת נקשיב להם.
תודה.
תודה גלי..
בטחון עצמי - דגש על עצמי....
ומשתלמת....
תודה אפרת... הפתרון הוא "הורות בכייף"...
בשמחה ובאהבה...:))
כבר יש לנו יקירתי כל מה שאנחנו צריכים -
רק צריך לדעת שזה ישנו ולהשתמש....
תודה...
וואו יעקב חבר חדש....
תודה על התגובה המשותפת לשני הפוסטים - מעניין ונכון...
גילה מצטרף לאיחולי יום הולדת שמח טלגרפית - עד 100 כמו 20.
"אומרים" שעד 7 ימי איחור, זה נחשב למנהלתי ולכן נסלח ?! (העיקר הכוונה)
מצרף רשמי מסע פרטי של בחור בשם רועי מירון, שנראים על פניהם כבעלי תובנה עמוקה-
כמובן שזו דעתי, להתרשמותיך הבלתי אמצעית.
רועי מתייחס במאמר לימי הולדת ולחגים והרי שניהם רלוונטיים למקום המצאך כרגע.
המסע הפרטי שלי לפעמים צריך ללכת רחוק כדי להבין מה היה לך תמיד בידיים.כשמגיעים החגים אורז רועי מירון תיק על הגב ויוצא לחגוג בכל מקום, רק לא במקום שבו הוא נמצא מאת: רועי מירוןתנסה להגדיר זמן....נראה שפה בארץ הדרך הכי טובה להגדיר זמן זה: "החגים".
דבר איתי "לפני החגים", אני אחזור אליך "אחרי החגים", אנחנו לא נהיה פה "בחגים"..., איפה אתם "בחגים"???
אני דווקא אוהב את "החגים".
לא תמיד אהבתי. פעם אפילו הייתי מנסה למצוא כל תירוץ אפשרי כדי לא להיות פה כשזה מתחיל. לפני כמה שנים אפילו התנדבתי לשירות מילואים כדי שתהיה לי סיבה מספיק טובה להגיד: "אני לא יכול לבוא.."
אחר כך השתכללתי, הייתי נוסע לחו"ל, לפעמים רק יורד לסיני - הכול, רק כדי לברוח מזה....למה? לא יודע. יש משהו קצת דביק בכל הסיפור הזה.זה לא בגלל שאני לא אוהב את המשפחה שלי - כלומר המשפחה הקרובה, ההורים, האחים שלי ואחותי. זה גם לא ממש בגלל שכולם פתאום נחמדים נורא אחד לשני ברחוב, מחייכים ושולחים חבילות "שי לחג"- סלסילות עמוסות סוכריות, שוקולד ולפעמים אפילו יין....
זה גם לא הארוחות עם הדודים, אלה שאתה רואה רק באירועים האלה. זה גם לא כל החשבונות הקטנים של אמא עם האחיות שלה, הגיסות, וסבתא, בכלל חגיגה. ובני הדודים, שמעולם לא מצאת איתם שפה משותפת עוד מאז שהיית ילד. בהתחלה יש מבוכה וחיוכים מאולצים, ושאלות כמו: "מה קורה עם הלימודים", ו - "איך הולך בעבודה", אחר כך אותן בדיחות על הפעם ההיא (היחידה) שהיינו יחד בטיול ליער בן שמן, ואיך סבא עשה פדיחות והתחיל פתאום לשיר... ובסוף זה נגמר ב"נשמור על קשר" כשברור לכולנו שלא נעשה זאת.
ואז מתיישבים לאכול. אותו אוכל חגיגי של חג - מה שנקרא: הארוחה. אותה הסעודה שבה אמא עושה את כל הניסיונות הגסטרונומיים, ותמיד מכינה הרבה יותר אוכל ממה שצריך, ואתה חייב להגיד שזה טעים... ברווז עם תפוחי עץ, צלי בתנור, דגים, תפוחי אדמה - כל אחד והאוכלים שיש לו על השולחן בחג....אבל באמת, גם זו לא הסיבה בגללה לא אהבתי את החגים.
האמת היא שאני לא אוהב נקודות ציון. יש בזה משהו מלחיץ. חגים תמיד מרגיש כמו זמן כזה שאתה מודד את עצמך: איפה היית, איפה היית רוצה להיות, ואיפה אתה עכשיו.
זה קצת מזכיר לי ימי הולדת. תמיד חשבתי שזה חלק מהסיבות שיש אנשים שלא אוהבים את היום הזה, זה מזכיר להם את החלומות שהיו להם, וכמה הם היום רחוקים יותר מההגשמה שלהם.כשעברתי לתל אביב אמרתי לעצמי, שהפעם זה יהיה אחרת. הודעתי חגיגית שהשנה אני עושה את ערב ראש השנה עם חברים, במקום הדודים. אז באמת היו שם אנשים קרובים יותר, וניסינו לעשות מעין "סעודת חג עכשווית קולית תל אביבית, כזה כאילו". אבל התחושה נשארה אותו דבר, משהו ריקני, לא שייך, קצת דביק, ואפילו- לא נעים.
סבתא שלי אומרת שתבשיל טוב מתחיל כבר משלב ההכנות- זה עוד הרבה לפני שהעמדת את הסיר על האש- זו ההרגשה שאיתה באת לבשל- כמה אתה נהנה מעצם ההכנה לאנשים שאתה אוהב...אני זוכר שלפני ארבע שנים נסעתי להודו. כמו תמיד תכננתי את תחילת הטיול שלי קצת לפני "החגים". זו נראתה לי הזדמנות נפלאה לברוח מכאן ועוד עם תירוץ מעולה. אני מוצא את עצמי ב"לדאק", חבל ארץ הצפוני ביותר של הודו, אחרי רכס ההימלאיה, מרגיש איזה משהו שקשה להתעלם ממנו... אני הולך שם בשוק ומרגיש שהיום זה ערב חג, קצת כמו שהייתי הולך עם אמא שלי לשוק בנתניה, לעשות קניות של ירקות וללכת לקצב. המולה כללית כזאת של עשייה חגיגית. חזרתי לחדר שלי ב"גסט האוס" ולא יכולתי להירגע. הרגשתי שאני צריך לעשות משהו... אולי צריך זו לא מילה טובה, היא מבטלת את חופש הבחירה של הבן אדם - יותר נכון הרגשתי שאני רוצה לעשות משהו....חזרתי לשוק המרכזי, וכל ישראלי שפגשתי, אמרתי לו שאני מארגן איזה ערב ראש השנה אצלי ב"גסט האוס" וכולם מוזמנים. קניתי חלה עגולה (שתהיה שנה שלמה ויפה כמו עיגול- בלי קצוות משוננים), ותפוח" (למה באמת אוכלים תפוח???), ודבש (שיהיה מתוק מתוק).
בערב אמרתי איזה כמה דברים, והקראתי את תפילת הדרך. לא יודע למה, אבל הרגיש לי נכון - כל שנה מתחילה דרך חדשה, ובכלל הייתי בתחילת הטיול שלי, בתחילת המסע הפרטי שלי ולא ידעתי לאן אני הולך ומה עתיד לקרות לי, אבל קיוויתי לטוב.
סבתא שלי תמיד אומרת שאם הכנסת לתבשיל רק דברים טובים, טריים שאתה אוהב אז אין סיכוי שיצא לך לא טעים...גיליתי שהחיים שלך זה כמו טיול אחד ארוך. אתה כל יום לא יודע מה יקרה ומה יבוא לך על הדרך אבל אתה מקווה שיהיה טוב.
כל יום הוא כמו יומולדת, אפשר להסתכל מחדש על החלומות שלך ועל כל מה שתמיד רצית לעשות, וכל יום הוא הזדמנות לעשות צעד נוסף אל עבר הגשמת החלום.כל יום שעובר הוא ראש השנה, הוא זמן לבדוק את הכוונה שלך, ודווקא הריקנות היא סימן להזדמנות שבאה כדי להתקדם, לקנות רצון חדש ולהתחיל להרגיש.
אומרים שמחשבה יוצרת מציאות. האמת היא שיש בזה משהו, יש בזה משהו מחייב. זה מחייב אותי לשמור על כוונה, לרצות באמת להגיע למצב שכבר היום יהיה יותר טוב, לא אחרי החגים, לא מחר- היום. כאן ועכשיו- וזה בידיים שלי.
אולי זה מה שהפחיד אותי כל הזמן הזה, האחריות הזאת, ההרגשה שהחיים שלי בידיים שלי ויש לי מה לעשות כדי שהם יראו אחרת, שעכשיו זה זמן מצוין להחליט החלטה, לעשות מעשה ואפילו הקטן ביותר שיביא איתו שינוי - התחדשות.
סבתא שלי אומרת שהסיבה ששמו לנו את השמש כל כך רחוקה זה כדי שנוכל כולנו להסתכל על השקיעה ולהנות ממנה- כי אם היינו עומדים קרוב היה לנו חם מידי להתחיל להתרגש...
לפעמים צריך ללכת קצת רחוק כדי להבין מה תמיד היה לך בידיים.יום הולדת וחג שמח
יעקב פריאללהיות גננת או מורה,מבחינתי,זו עבודת קודש. עבודת שליחות.
כייף לילדי הגן שיש להם כזו גננת.
הילדים עולים ישר לכתה ב' נכון?
מה דעתך לחזור העירה?
בקשר לבנות?
הלוואי -
נסגרה הרשמה ויש לי 35 ילדים שנה הבאה...
לא נארמליים במערכת החינוך שלנו....
תודה על הפירגון...
תקועים?
המקום הכי יפה בעולם...
ואנחנו היינו איתנו - גם אם היינו בקנדה:))
יפה לך -
ולדעת להתחבר לאלוהים שבנו -
שם קבור הכלב:)))
מסכימה לגמרי אורן,
שכחנו להיות בשעורים על הקשבה...
או שבעצם במערכת החינוך זה לא בחומר הלימוד...:))
זה לא באשכולות הידע... חחחח
כי הם לא יודעים מה זה אומר...
חומד... עם שטיפת המוח שאני עושה להם??? יתקלקלו???
אני גרה להם במוח לכל החיים:))))
תודה יקירתי,
חג שמח ורגועעע
כדי לזכור לא לאבד את האמון, לא לאבד את הבטחון. לסמוך על עצמם שידעו להבדיל בין טוב לרע גם אם הם לבד.
כל כך נכון וכל כך חזק
אחד הדברים החשובים לנו
ערך עצמי,
בטחון עצמי
ואמון בעצמם
- אלה הכלים ששווה להשקיע בהם
תמצית החינוך על רגל אחת
אך הדרך
הדרך ארוכה ומתמשכת
שלך
אפרת
תודה לגננת גילגוש - על הפוסט המדהים
חג שמח
אלתדאגי בוסמת... הרי כל הענין פה הוא הבטחון והאמון בעצמנו - נכון? אני סומכת על עצמי ומה שאני לא בטוחה בו - אני בודקת...:))
כתבתי לבועז - שיפה הקשר שעשה...
בענין השורש - את כמובן צודקת....:)))
ותודה על האכפתיות ועל כך שאת סומכת על עצמך...
בתגובה הזאת- הוכחת את מה שכתבתי בפוסט...- את הפואנטה:)))
היי גילה
כמובן שבועז טועה ואמון אינו משורש א.מ .
המשפט נעשה ונשמע , אמן . הוא המשפט שמלווה
את עם ישראל בכל התהליך . ולפי האותיות ברור כמובן
ששורש אמון בא מאותיות - א. מ. ן = אמונה , משמע
כשאומרים אמן אין עוררין .
* אין שום שום קשר לאמהות ואמן . חבל שכמחנכת בועז יחבל
בידיעותיך בשגגה .
א. מ . ן - אמון = אמון = נאמנות = אמינות = אומנות . כשנבנה המשכן
משה קרא לחכמי הלב = אמנים יוצרים , לבנות את המשכן .
סליחה שהתעקשתי
חג שמח
יפה הקשר בין אמון למלה אם... אהבתי...
אמון יקירי צריך לתת רק בעצמנו - לסמוך על שקול הדעת שלנו -
לא נותנים אמון במישהו אחר - סומכים על עצמנו גם כשאנחנו ליד אחרים
וגם כשנראה לנו שיש מישהו שיודע יותר וגם תמיד - האחריות היא שלנו ועלינו
ולכן תמיד צריך לתת אמון מלא שבא מבטחון עצמי -
אמון הוא בבואה של נפשנו, של נשמתנו...
כבני-אנוש, מי מאיתנו לא נכוונה בעברו בכך שנתן אמון במי
שאינו ראוי לו?
וככאלו, יש בנו מלחמה פנימית בכל פעם שאנו באים לתת אמון...
והשאלה אינה: מהו אמון? או למה אמון?
אף שהשאלות הללו חשובות...
נפשנו, נשמתנו - מכתיבות לנו שאלה אחרת: כמה אמון?...
האם האמון אמור להנתן ללא תנאי? האם אנו בטוחים עד כדי כך
שלא נבדוק (אחת לתקופה...) באם ראוי היה לתת אמון?...
מכאן, שאצל כל אחד מאיתנו, האמון הוא בר-כימות...
אגב, תיקון קטן...
המילה אמון מקורה בשורש א.ם ולא שורש א.מ.נ
וההסבר לכך פשוט:
אמון נקשר לאמהות. זהו השורש שלנו. משם באנו. הוא הבסיס...
פוסט יפה. מעורר שאלות ותהיות. מעורר מחשבות.
תודה גילה
חג שמח !
מפי עוללים נחכים ונרבה דעת ואהבה.
נהדר מה שכתבת מתחברת לחלוטין.
הי גילה,
ראשית כל חג שמח לך!!!
אהבתי מאוד את הפוסט שלך וכיכבתי לך!
תגידי, אפשר להביא את הבנות שלי אליך לגן?..
מסכימה איתך בהחלט - הכל מתחיל בבית!
הלוואי והלוואי שיותר משפחות ישכילו להפנים את זה.
הנה סיפור על משה עבור הילדים בגן, גילה:
אלוהים קרא למשה ושאל אותו: "לאן אתה רוצה שאוביל את היהודים אחרי היציאה ממצרים?"
משה, שהיה כידוע כבד פה, אמר:
"ל...כככ...קקק..."
"אוקיי," אמר אלוהים. "הבנתי!" והביא אותנו לארץ כנען.
אבל האמת היא שמשה, בגמגומו, התכוון ל....קקק...קנדה!
ומאז אנחנו תקועים כאן...
תודה...
חג שמח:))
היי רוב... תודה על תגובתך מאירת העיניים...
חטא הסלע לא היה אחרי מעמד הר סיני? לא זוכרת...אבדוק...למיטב זכרוני הוא היה אחרי...ועליו משה נענש...
המנהיגים שלנו חוטיאים בחטא היוהרה...הם מתבלבלים לחשוב שהם אלוהים שלנו שוכחים להיות האלוהים של עצמם...
בהחלט אני מאמינה בחינוך לערכים - זה אפשרי - ביום שלא אאמין יותר- בודאי אפרוש מהחינוך...:)))
היי גילוש*
אהבתי,
לקחת אחריות מתוך חופש בחירה
ולדעת להתחבר לאלוהים שבנו
חג נפלא
המסר שאת מעבירה כאן ראוי להערכה גילה,
זה מסר על בטחון עצמי וגם מניעת שחיתות אשר מתפשטת כמו חיידק אלים בקרב הנוער ובכלל.
וכמי שמכיר את התורה לא מעט, משה לקח אחריות אישית, אבל להבנתי הדלהאין היא באה מיוזמתו כי אם אלוהים ציוה עליו כעונש על חטא הסלע ומשה קיבל את דבר האלוהים.
כנראה שהמסר למעשה הוא שמעל המנהיגים שלנו אין אלוהים שיורה להם מה לעשות ולכן הם עושים בנו כבשלהם.
משה נאלץ להעביר את השרביט ליהושוע ועשה זאת בלב שלם ובשמחה רבה בניגוד לשחיתות הפושה בקרבנו ובקרב מנהיגנו
והעבודה כאן היא קשה ורבה עד מאוד. כי תפוח רקוב מספיק להרקיב את כל הסל אבל כאן מדובר במטע שלם מלא רקבון ואת זאת רק ביעור הנגע מהיסוד, רק זה יעזור. כי גם אם נלמד את ילדנו על בטחון עצמי ומוסר בעוד שהמנהיגים ממשיכים להיות רקובים ומושחתים,
לא מן הנמנע שזה ידבק גם בילדנו וכאן החשש הגדול.
אבל כפי שציינת, זה אפשרי, וניתן ליישום מבחינה תאורטית, וכדי שזה יתקיים חייבים להיות עמידים בנגע השחיתות וזה לא קל בהחלט.
בדבר אחד אני מסכים עמך לגמרי - החינוך מתחיל מהבית וללא חינוך נכון הריקבון ימשיך להתפשט כמו מחלה ממארת שטרם נמצאה לה תרופה.
וכבר נאמר: "אין דבר העומד בפני הרצון" וגם: "רק המעז מנצח."
חג מתן תורה שמח, של בטחון עצמי ושלווה מוסרית.
רוב
הבעיה היא שהעם אמר, "נעשה ונשמע" אבל מאז אנחנו רק עושים ולא שומעים.
חג שמח
וגם אנחנו יקירתי - אם נאבד אמון...עלולים לעבור אתכל המסע הזה ועדיין לא להגיע אל הארץ המובטחת- האושר אליו אנו שואפים...
חייבים לזכור שהמסע הוא מסע הוא מסע - כל אחד והמסע שלו - במדבר זה המסע שלנו כעם - בחיים זה המסע שלנו כאדם פרטי - SAME SAME - המפתח הוא האמון בעצמנו - כל אחד באלוהים הפרטי שלו - אני ה' אלוהינו - ה' אחד....
בוקר טוב, וחג שמח.
כדי לזכור את חטא העגל. כדי לזכור לא לאבד את האמון, לא לאבד את הבטחון. לסמוך על עצמם שידעו להבדיל בין טוב לרע גם אם הם לבד.
כולנו מיחלים למנהיגים דוגמת משה, שיקחו אחריות ויובילו. איך אמרו הילדים בגן שלך? החוקים נשארים גם כשאת הולכת. היה לנו מנהיג אחד שלקח אחריות אבל היום הוא ז"ל. כמו בני ישראל כך גם היום אנשים מאבדים אימון בקלות, ונוהים אחרי מנהיגים שסומכים רק על עצמם ומקדמים רק את עצמם.
כמה חבל שהילדים שאת מחנכת יתקלקלו לחלוטין בהמשך הדרך בגל.... לנו!!! חג שמח.
y
משה היה מנהיג אמיתי... נכון...
אבל בל נשכח גם שהחטא שלו
היה שהוא לא דיבר אל הסלע כפי שצווה,
אלא שהכה בו על מנת שייצא המיים.
העונש שלו - היה שלא נכנס לארץ המובטחת
למרות כל השנים שסבב עם בני ישראל במדבר,
סבל את כל התלאות, את הקיטורים שלהם.....
איפה הצדק? לא יודעת. לאלוהים פתרונים...
(בינינו: מי באמת יכול לדבר לאבן.?)... (-:
דברנו על זה בגן ויום אחר כך שאלתי את הילדים את שמות החג... אז אחד מהם אמר שזה חג האמון... אז אמן ואמן שיהיה רק טוב, אור ואהבה....
היי גילה
אני הראשונה ?
לוחות הברית הראשונים שניתנו באצבע אלהים
היו לוחות החרות !!!
אמונה מתוך שורש א . מ . ן .
נאמנות - אומנות - אמונה
א מן , אמן ואמן
שבוע טוב לך
חג שמח טעים וכייפי
*