והשיר אומר כך:

אני חי ואיני יודע כמה זמן.

אני מת ואיני יודע מתי.

אני נוסע ואיני יודע לאן.

תמהני: מה אני שמח כל כך.

השיר מבטא, לדעתי, את התהיות על הקיום האנושי מאז ומעולם. ואני הקטן אוסיף עליהן תהיות משלי. מאז שנוצר האדם ועד ליום שבו נולדתי, הייתי למעשה מת מבלי למות למעשה. ומיום מותי ועד לסוף הקיום האנושי, אהיה מת עם תוספת נסיון חווית המוות. כלומר, בכל זמן הקיום האנושי הייתי למעשה מת, פרט להרף עין זעיר ולא נחשב ביחס לזמן הקיום האנושי כולו. קיומו של פרט כלשהו, אפילו אם הגיע לשיבה מופלגת, הוא בגדר הטעות הסטטיסטית; פסיק קטן ולא נחשב. וכאן  ממלאת אותי תימה: על מה אנשים הורגים אחד את השני ללא הפסק, כאשר הזמן שהוקצב להם לחיות שואף לאפס?