זהו..

אפשר להתרווח לאחור בכורסה ולקחת נשימה עמוקה.

חזרתי הביתה.

חזרתי לחיפה.

כן, אני יודעת מה וודאי רובכם חושבים:

"חיפה?"

"איפה זה?"

"מה יש לה לחפש שם?"

 אבל מה אתם בכלל מבינים...

כ"כ הרבה זמן התלבטתי והתחבטתי, הראש אמר X והלב אמר Y,

אבל לאחר 3 שנים בת"א (יהודה מכבי 97), החלטתי שמספיק, אני יותר מידי מתגעגעת...לעצמי.

מתגעגעת לצ'אנס האמיתי ששני אנשים נותנים אחד לשני כאשר הם נפגשים לראשונה.

מתגעגעת אלי, אל האמת שלי, הכנות, החום, הציניות אשר שנים לקיתי בה, אך רק בת"א היא תפחה למימדים מפלצתיים.

לא מצטערת לרגע.

לא הייתי משנה דבר.

הכרתי טיפוסים מרתקים אשר לימדו אותי שיעור או שניים על החיים, אך בעיקר לימדו אותי המון על עצמי.

3 שנים מטורפות.

לילות הזויים של קפיצה ממועדון לבר לפאב (לילינבלום - אחד העם - רוטשילד)

גלידות ושמפו שנגמר ב - 2 לפנות בוקר בפיצוציה הקרובה.

טיול בפארק הירקון בגשם, שבת בבוקר בנמל, אסי דיין עומד מאחוריי בתור בקפה, בעוד אני בוהה בגרר מעמיס (בפעם המי יודע כמה) את הפונטו שלי, בדרכה אל מקומה הקבוע ברידינג...

דירת - חדר - קרקע ב - 2,700 ש"ח לחודש (ועוד אומרים לי שנפלתי על מציאה)

דייטים, ה-מ-ו-ן דייטים, מצחיקים ועצובים, פוצעים ובועטים, רטובים וממלאים...

2 חברים נהדרים שכבשו נחלת נצח בליבי,

והרבה אנשים שבאו והלכו, לעיתים נשארו כמה ימים, לעיתים הלכו אחרי שעה, חלקם נגעו בגופי, חלקם נגעו בליבי, חלקם עשו לי גן עדן, חלקם גיהנום.

הרגשתי שרוב הזמן אין לי זמן לנשום, שהזמן נוזל מהקירות והמחוגים מתקשים לעקוב.

3 שנים של לחיות על הקצה, באווירת "קורים דברים", תמיד עם היד על הדופק, שמא אהפך להיות "אחת מאלה", בודקת את עצמי שוב ושוב, לוודא שלא נהייתי קהת חושים, אטומה, או הגרוע מכל - אדישה.

חשבתי שאמצא פה את אהבת חיי,

אך מצאתי את הדבר היקר ביותר - אותי.

אני חוזרת למקום שבו אני מרגישה הכי רצויה, הכי אהובה,

המקום הכי נכון בעולם.

חוזרת הביתה.

קפצו לקפה אם אתם בסביבה, will you?