| פרק זה נכתב בשנת 1993,על רקע אהבה גדולה שהייתה לי ,אך לא התממשה פרק שנכתב בצביטות לב עמוקות. אלייך שוועה נפשי,אל מחוזות אהבתך נהרו מעיינות דמעותיי,בטהרי עינייך ביקשה נפשי לנוח. ואותך רציתי עד כלות . כאב הריחוק,צביטות הגעגוע נשברו בתוכי כחרבות המפילים חלל את שערי התפילה,והיוקדים בזלת שורפת על לוח ליבי. פגיון ליבי מונח לו על האדמה,ועייף הנני מחכות.. המכתב שלא נשלח. "כמה אכזרית היא האהבה כמה איומים הם הדמעות הבוכיות שובך אליי. וכמה נוראה,עד כמה נוראה השתיקה המאוסה עד לענות הנשמה בפרפורי היסורים. הלוואי וידעת כיצד מפרפרים עתה חיי כציפור מבוהלה לנוכח הימים הסוטרים בי עצבות תמירה ללא כל סיבה.הלוואי וידעת את סתיו חיי המהלך בקרבי והמכנסי חורף לדורותיי. זהו סתיו בלתי רצוי שבענניו האפורים רושם את שמי המיוסר בלעדייך על השמיים האדמדמים. שמים של דמדומים המטיפים להם ריח לח וצונן על קליפת נשמתי הפצועה שחודרת אליי מבעד לאפלה הנוראה בלעדייך. זו אפלה אחרת שמפיחה בי את אותן תמונות לא ברורות מחופת מבטייך האוהבים ,אותן מבטים שאותן נצרתי על לוח ליבי,והנופלים לא נופלים לרגע היקיצה שטרם בא. דוהים געגועיי,תקוותי,וכיסופיי אלייך כערבות היום המסעיר רגעיי המקררים גופי ברטט גימגומיי.על פני כסות הלילה שכה מטיב עימי. כמיהותיי אלייך הן רבות,ועטופות בצללים רחוקים שמתרבים והמחלחלים אל בין סדקי סדיני לילי הרוגעים אל מול התבונה האחרונה שמקדירה לבטיי בצל ליבי הבוכה מרורותיו לימים רבים. בוכה אני בדמעות גדולות.אך את קולי ההומה,התשמעי? עד כמה קשות אלוהיי,הן הבכיות.והן נשבעתי,לא תדעי עד כמה. כמה נורא הוא העצב... רוח מעודנת מנסה לשווא ללטוף חיי במשב קליל המשקיט לרגע חטוף את סערות נפשי , בנהימה צורמנית וחדה. מנסה אני,עד כמה הנני מנסה לנטוע סבלנות אין קץ בקרבי,אך הקולות השחוקים של דמעותיי מפיחים בי געגוע למכביר. עד מתי אתייסר? שואל אני את עצמי,והתשובות רק מתעצמות לנוכח הדקות החולפות כשאת אינך. עד מתי תפילתי הקטנה תהמה קולה בסתר,ותוריק חלומותיי ומשאות נפשי הקוראין אלייך? הן לא תדעי את פניי העצבות הנושאות קולי אלייך ממגרפות תשוקותיי לראותך,תשוקות המרחפות כהירהור מעורב ברחמים ועונג. קורא אלייך-ואת אינך. לא אוכל לומר לך עד כמה הכאב בלעדייך פורט להבותיו בנימי רגשותי,מפילם חלל מתוך התוגה הכפויה שמרעידה חושיי בסהרורויות גורפת.כזיכרון החי הנושם לעולם המטורף שהותיר אותי בודד בלעדייך,עולם בו נבלע אני במרחבי הזמן בלי לדעת אן, זמן המרטיט גופי באצבע הפועמת רגעייה לזכרון הנשכח שהותרת בי. וגופי נחנק מדמעותיו,מחריש לנגד שלהבות הציפייה הנאמרת ללא מילה,באותו טעם מנוכר שנותר בשדותיי היבשים והשחונים בלעדייך. מנסה אנוכי להביט ולו לכמה רגעים באותן עקבות מאושרות שהותרת לאחר שנדם קולך,עקבות המחייכות אליי לרגע קטן אחד. ואותה הארה שובבה שפורצה לבדה לחוחי העצב חנקה מילותיי הקורעים מתוכן את אש המרד הכושלת בתבונותייה בהלומי ליבי. וזו אותה האש העורגת לדעת שוב את רקמות זוהר שפתייך המענגות. שתיקה זרה נופלת עליי פתאום ומבינה מה רבות הן הדמויות העצבות שבי לנוכח תעתועי החיים המאכזבים. עד מתי יבצבץ העצב מדמעותיי החרישיות בהתרסה מוצפנת הדוהה לקריאה המבוהלת שתשובי? עד מתי אתכחך בשרידי חשיכות ימיי המקמילים פרחי נשמתי בסבלות כיסופיי התמימות? עד מתי אהיה שבוי בלבטי המחר המקסמים זרותם בכליאת בדידותי הבלתי נמנעת? עד מתי לחלוחיות אדמדמות וכואבות יעלו על פניי בתחינה אחרונה השוקקת לימים אחרים? עד מתי יימשכו רגעיי חסרי השחר בלעדייך,רגעים המבקשים את הנגיעות הכמוסות שירטיטו עלומייך בתשוקה אדירה? ועד מתי אלוהיי אמשיך לרקום תקוותי באשליות מדומות הכלואות בחשיכת רגעיי בלעדייה? ואת יסוריי,האם תשמע היא? עד מתי אתענה לבדי? ועד מתי ימשיכו בכיותיי לסלסל בלילותיי? ואני חושב עד כמה הייתי מאושר להיות תלוש מהמציאות הזו ולרחף אלייך ולראותך ולו לרגע אחד ויחיד,רגע שיכפר על ימי סבלותיי,ויכפר על כאבי געגועיי. מצטער שמכביד אני עלייך יותר מדיי,אנא סלחי לי על בכיותיי." |