מה אני אגיד לכם – היה קשה, אבל התרגלתי. השקט הזה, המטפלות שמתהלכות על קצות האצבעות בחלוקים בוהקים ומחלקות, בדייקנות של רוקח, חיוכים מעושים. הלבן והגיל בפירה. בבוקר אני קם מוקדם, מקשיב לסימפוניית ציפורים סוערת, ושותה, תוך השמעת קולות צקצוק קצובים, תה רותח עם קוביית סוכר אחת. תמיד אחת. הדוקטור אמר שאני חייב לשמור. אחר כך אני קורא בניחותא משהו טוב, מעתיק לפנקס קטן משפטים שאהבתי במיוחד. בשבע וחצי התעמלות, ואז רמי עד הצהריים. האישה והילדה מחכות לי בחדר הממוזג. ליאור מצביעה על הציור החדש שתלתה על המקרר. רואים בו איש מצחיק, עם חיוך עקום ומשקפיים. ביד אחת הוא מחזיק בלון. מעליו נכתב באותיות גדולות וזהירות "אבא". הוא באמת דומה לי קצת, האיש הזה.

הרבה זמן חיפשתי כזה מקום. לא רצו לקבל אותי. "אתה עוד לא בן שלושים", הפטירו בזלזול. "כן, אבל אני מרגיש כבר ממש זקן", השבתי מיואש. "אתם לא רואים"? ההם בוועדות הקבלה חשבו שאני מתחכם. חלק ממתיחה טלוויזיונית מטופשת או מהפקת ריאליטי בהמית. ניסיתי לשכנע אותם בכל דרך אפשרית. שרתי להם את רפרטואר היידיש הרחב שלי, הרעדתי לבבות בביצוע הורס ל"לה בוהמה" של שארל אזנבור, והרחקתי לכת עד לסמול-טוק טרחני על המאבק בין שרת לבן-גוריון. לא עבד. אמרתי להם – "תשמעו, זה נפל עלי בבום. בהפתעה. אני כבר עייף ממירוץ החיים. מהאטרף. מהמחשבות. לא תשמעו ממני. אני קליינט נוח. שקט. יש לי משפחה מקסימה. קצת חסכונות בצד. תנו לי רק חדר קטן, בקבוק וויסקי משובח, פטיפון. יהיה בסדר".

דודה אחת, בחליפה מהוהה ובשיער אסוף בקפידה, בחנה אותי ברחמים. "ילד, אתה צריך פסיכולוג. לא בית אבות". התרגזתי. אני זקן, לא פסיכי. בדור שלי לא היה דבר כזה, פסיכולוג. אנשים בלעו הכל, ולא אמרו מילה. ושלא תחשבו שלא היה קשה. היה. פסיכולוג? מי שמע על זה. שששש.... שבשכונה לא ידברו. "אתה אפילו לא קרוב לפרופיל הדייר הממוצע שלנו", היא ניסתה קלף מנצח. פרופיל. דווקא בצבא לא היתה לי בעיה עם הדרעק הזה. פתאום הם נזכרים. "אני דומה. מאוד", השבתי בשקט. "מתפשט לי בחלל הבטן חור גדול בניחוח נפטלין ודג מלוח. העובדה שכל השיניים עדיין יושבות לי בפה לא הופכת אותי לצעיר יותר". היתה יציאה לא רעה. מהלב. עניינתי אותה פתאום. קלטתי את זה מיד. זקן – אבל עדיין חד אבחנה.

"נחזיר לך תשובה", היא סגרה עניין. לחצנו ידיים. "לחיצה רפה יש לגברת", חשבתי לעצמי. "אני שונא לחיצות רפות. אף אחד לא היה מקבל אותה בקיבוץ". נסעתי הביתה. נתיב ימני כל הדרך, 90 קמ"ש, כמו שכתוב. לי אף אחד לא יצעק מהחלון "איך אתה נוהג, סבא". כשהגעתי, ליאור קפצה עלי. האישה סגרה עוד קרטון בגדים בסליל נייר דבק חום. היה לה מבט עייף בעיניים. "נו?", שאלה. "יחזירו תשובה", עניתי. היא התבוננה בי בחוסר אמון. חודשים שאנחנו מנהלים את אותו הריטואל. רבע שעה אחר כך התקשרה ההיא, עם הפלומבה על הראש. "התקבלת", אמרה בטון ענייני. "השירים ביידיש קנו אותנו".

כולנו התחבקנו באיפוק. בדור שלי לא השתוללו עם הרגשות. הכל בטוב טעם. בנימוס. לא להחצין. כמה ימים אחר כך כבר מכרנו את הבית ונפרדנו מהמשכנתא. התפטרתי מהעבודה. הודעתי באוניברסיטה שאני מוותר על התעודה המזורגגת שלהם. פאק אוף. פנסיונר, או לא? סגרנו את כל החובות, שילמנו את כל החשבונות, נפרדנו מבלה -  השכנה שיודעת תמיד הכל על כולם – ויצאנו לדרך.

זהו. עכשיו אני הזקן הכי צעיר והצעיר הכי זקן במקום ירוק, שהולך לישון אחרי החדשות של תשע. בטח שערוץ 1. מה חשבתם?  בימי שבת אני יוצא עם ליאור לשדה הקרוב, ושנינו עושים "פווווו" גדול לסביונים שהזקינו ועוקבים אחר החגבים האפורים שמזנקים מרגב לוהט אחד למשנהו. היא אפילו החזיקה אחד ביד, וצחקה צחוק גדול. "הוא מדגדג נורא", הסבירה.  אמא שלה, אשתי האהובה, גוערת בשנינו ומחייכת. "ילדים שלי", היא ממלמלת. ימים מופלאים. אין לאן לרוץ, אין ממי לברוח. אני מאושר.