אני מניחה שהרומן שלי עם המטבח התחיל בניסיון שלי לייצר לעצמי תחושה של בית בדירה שכורה בלב תל- אביב, עיר המציעה אינספור פעילויות חברתיות ותרבותיות ובאותו זמן משאירה את האינדיבידואל מאד בודד בתוכה.

אני אוהבת לבשל, לעצמי ולאחרים, בכל עת. בקיץ ובחורף, כשאוחזת בי אשליה שיש באמתחתי מזומנים וכשברור מעל לכל ספק שאין כאלה בנמצא, כשהירקות בסופר לא משהו וכשהם מפתיעים בטריותם בשוק, הבו לי תירוץ ואתקין לכם ארוחה לתפארת, בשרית או חלבית, לשומרי המשקל שבינינו או למעמיסי האוכל המטוגן. מאחר שקשה לי להתעלם ממתקפת המודעות לבעיות הבריאותיות שעלולות להיווצר כתוצאה מאכילת מזון עתיר שומנים, בדרך כלל אני מוצאת אתגר בנסיון לייצר מאכלים שכמות השומנים בהם קטנה יחסית.

הערב צפויה להערך ארוחה חגיגית בבית של חברים. כל אחד מהמוזמנים התבקש להכין משהו, וחברתי הטובה שארגנה את ההפקה ביקשה שאכין שתי פשטידות, ושלא אדפוק חשבון מבחינת קלוריות. כששאלתי אותה האם היא בטוחה (בדר"כ היא מבקשת להמעיט בשומנים), ענתה ברגישות ובנחישות: "שהפשטידות לא יתפרקו. הפשטידות שלך מתפרקות לפעמים".

עכשיו, שיהיה ברור: אין אדם על פני כדור הארץ שטעם את תבשילי המטבח שלי בשנים האחרונות ולא התעלף וביקש עוד. כך גם חברתי הטובה. רוב הזמן היא אוהבת ומאושרת מתבשיליי, והיא אחת שנוהגת לברור בקפדנות את האנשים שאת מעשי ידיהם היא מוכנה להכניס לפיה. ובכל זאת מצאה לנכון  לבקש בקשה קטנה ולגיטימית, יש לומר, "שהפשטידות לא יתפרקו".

אתמול בערב הפכתי וחפרתי בין שלל המתכונים שליקטתי במהלך השנים, בזוכרי כי הפעם נשללת ממני זכות האילתור, שכן היא עלולה לסכן את הפשטידה בהתפרקות במהלך חלוקתה למנות. חיפשתי אחר המתכונים המושלמים לאירוע, כאלה שיכילו די קמח וביצים כדי ש"הפשטידות לא יתפרקו", מתכונים המכילים ירקות שרוב האנשים אוהבים, ופשוטים עד כמה שניתן כדי לא לבוא ביציאה מתוחכמת מדי.

לאחר שעות ארוכות מצאתי שני מתכונים ראויים. בשעות הבוקר המוקדמות, בעודי מסיירת בסניף מגה הסמוך למקום מגוריי, מצאתי עצמי מתייסרת עמוקות כשלבי כבד עלי ושתי ידיי מושטות בחוסר רצון אל הגבינות עמוסות אחוזי השומן.

מדוע העולם מתאכזר אלי? האם אין כל ערך במאפה שאף על פי ולמרות הקלוריות המופחתות שבו - גורם לאנשים להרגיש שהם חוזרים הביתה, לטעמים מוכרים שמחממים את הבטן ואת הלב?

לאחר מלחמות עכובות מדם בין אזמרלדה א' לאזמרלדה ב' החלפתי את רוב הגבינות עתירות השומן שבחרתי בגבינות מלאות במקומות הנכונים והרגשתי שהבחירה ללכת עם הלב היתה בלתי נמנעת. חזרתי אל ביתי ושקעתי בהכנת המאפים.

עכשיו, כשניחוחות המאפים ממלאים את הבית הקטן שלי, אני כבר יכולה לספר: שתי הפשטידות החליטו להערים עלי ולייצר על עצמן מעין קוים חוצים לאורכם מלמעלה, מזכירים קצת סימני מתיחה על ירכיים. כאילו הסימנים מהווים תופעת לווי לאילתור לא חכם, או מרמזים על התפוצצות שומנים עד אפס מקום. זה מה שנקרא חוסר צדק משווע. מצד אחד, הלכתי ממש לפי ההוראות עם כמות הקמח והביצים, ומצד שני - הגבינות שבחרתי היו בהחלט מלאות על גבול השמנמנות, וממש לא אנורקטיות. אז מדוע ההתפקעות הזאת צריכה להתרחש דווקא היום, לקראת מפגש עם חמישה עשר אנשים, כשכל כך השתדלתי למלא את משאלתה של חברתי, "שהפשטידות לא יתפרקו"?

ליקטתי עבורכם את שלושת הלקחים שאפשר להפיק מהסאגה הזאת:

1. יש פשטידות שמתפרקות למרות שיש בהן הרבה קמח והרבה ביצים.

2. יש פשטידות שאינן מתפרקות למרות שיש בהן מעט קמח וביצים.

3. חברות אמת מתבססת על ערכים כגון נאמנות, הערכה וכבוד.

 וגם על היכולת למחול על פשטידות בלתי-מושלמות.

.