אז איפה אנחנו בשבועות? האמת היא שהדבר האחרון שרצינו זה להשאר בניו יורק.

 בגולה, כל חג נמשך על פני יום נוסף. אני כישראלי מרגיש לא נוח 'לפלח' עוד יום אז לקחתי רק את שני. האמת היא, שהעסק רץ עכשיו באטרף וכל יום עבודה חשוב: לך תדע, כל עוד אנחנו לא מרגישים את המשבר הכלכלי העולמי, צריך לשים פול גז. שרק ימשיך ותודה לאל.

רצינו חוף, רצינו אי, רצינו שמש, ובסוף החלטנו שמייאמי, כי אי אפשר לבקש יותר במרחק של שעתיים טיסה. בשדה התעופה, נזכרתי בחבר טוב שלי שבמשך שנים היינו נפגשים רק במקרה כי החברה שבבעלותו הציגה באותן תערוכות שהצגתי בהן. נפגשנו לראשונה לפני שבע שנים במסיבה של פתיחת תערוכה ועד סוף הערב, אני, הוא ואחיו נהיינו המסיבה, אבל זה סיפור שלם בפני עצמו, בפוסט אחר...

מאז במשך שנים היינו נפגשים בשלש תערוכות כל שנה והחברות בינינו הפכה את הטרטור המעצבן והצפוי של שבוע העבודה הזה לכיף אמיתי. אחד מאיתנו היה מתקשר שבועיים קודם לבדוק אם השני מגיע, והיינו עושים תוכנית שלמה לכל ערב, שהמציאות תמיד החליפה לתוכנית אחרת, טובה יותר! אחד הטיפוסים האהובים עלי.

החבר, שמו אליאס, יהודי ממקסיקו, עם אישיות כובשת ומחוייכת תמיד, מתגורר במיאמי. הבעיה: לפני שלש שנים פסקנו לפקוד את אותן תערוכות וכל אחד המשיך בעיסוקיו. אני בכלל איבדתי את הטלפון שלו כשהנייד לקח איתו לעולם הבא את כל רשימת הטלפונים שלי .

תתפלאו, אבל לא זכרתי את שם המשפחה של אליאס, פשוט נמחק לי לגמרי מהזכרון. זכרתי מה החברה שלו עושה, וניסיתי את כוחי בגוגל כבר על מרפסת מלון מרידיאן כשהים הכחול (אוקיינוס, קוראים לזה פה) נפרס לרגלינו בבוקר שבת. אחרי דקה, כשגוגל מצא יותר אליאסים ממה שציפיתי עבור מילות החיפוש שהוספתי, הבנתי שיש סיכוי סביר שאת אליאס יהיה יותר קל למצא שלא על חשבון זמן החופש שלנו ואת כל הבוקר- עד אחר הצהריים בילינו בים והיה חופש אמיתי, אפילו הבירה על החוף היתה טעימה ומרווה במיוחד.

בשבע, שעה לפני השקיעה, כבר הייתי אחרי מקלחת ויצאתי ערום למרפסת, נשען על המעקה, הרגשתי טוב כמו איזה דוצ'ה והים שנשקף ממרומי הקומה העשרים וארבע של המלון העניק לי תחושה של פרטיות עם הייקום. הבזק מחשבה....קוראים לו לוי....קוראים לו אליאס לוי....

חזרתי לחדר ולקחתי את הטלפון לידיים, 411, ביקשתי מהמוקדנית והיא שאלה – "דוקטור אליאס לוי?" אמרתי לה, "אין סיכוי, הוא לא דוקטור"....והיא ענתה אז אני מעבירה לשני...

אליאס ענה וככה בדיוק זה נשמע:

"אליאס זה יריב, בן-אדם, אני בחצר האחורית שלך"

-"וואו, כמה זמן, איבדתי את הטלפון שלך"

-"גם אני....אבל עזוב שטויות, תגיד לי איפה אתה ואני בא, תקרא לאחיך שיבוא גם הוא ותוכלו להכיר גם את אישתי"

-"התחתנת..?..יופי! ואיפה אתה עכשיו?"

-" אליאס, אני אתאר לך בדיוק איפה אני: אני אחרי יום בן-זונה בים, עומד ערום במרפסת, אחרי מקלחת, מבסוט מהחיים שחבל לך על הזמן"

-"איזה מלון אתה?"

-"מלון מרידיאן , 20 דקות דרומית ממרכז מייאמי, אבל אני עם רכב שכור אז אין בעיה"

-"ממממממהההההה??? אתה הבחור הערום שבבניין מולי, 3 קומות מתחתיי!!!!!!!?"

-"אאאאאאאאאאאאאאא........אליאס????"

מרפסת מול מרפסת....המלון מימין, הפנטהאוס של אליאס משמאל

כך זה נראה: ערום כביום הוולדי מדבר בטלפון וצורח, ואדם אחר על מרפסת ממול מנופף ביידיו, מחזיק גם הוא בטלפון וצורח בחזרה.

התלבשתי ועלינו אליהם, וכמו שאתם מבינים לא היה צורך לחפש מסעדה או להכנס למכונית, בילינו שעות מול הים במרפסת המרווחת של משפחת לוי. אחיו רפאל? מתגורר באותו בניין, גם הוא עלה ואין לי מילים לתאר כמה היה כיף.

זהו יומני היקר, יורד לחוף, בוקר יום ראשון, תודה על הניסים הקטנים של החיים כי הם באמת שווים כל רגע בעולם שלנו. 

 נא להכיר, אליאס

 צריך גם תמונות כאלו

 קשת על המים