"רד למטה" ציווה עליי אבי, המפקד שלי מהסיירת.

"אני לא יכול. אני בדיוק כותב עבודה בפרסום, משהו על ז'אנר..."

"רד עכשיו", חתך אבי, "יש מצב".

הוצאתי עשר "לנדוור" מהפריזר וירדתי ככה, כמו שאני.

את ה"ברטה" תקעתי עמוק בתוך התחת.

תוך קטנה נסעתי במרצדס בעלת חזות ערבית, מלאה בתחמושת,

עם עוד ארבעה לוחמים מצויידים.

"חטפו לנו חיילים. ויש הרוגים. אנחנו מתגמלים בלבנון",הסביר אבי,

"מורידים את נסראללה".

"מה קרה לנסראללה דווקא עכשיו?" שאל מתן.

"תשאל את החבר הקופּי שלך", אמר אבי, "הוא עשה איזה מודעה נגד חופש הביטוי שהרסה לנסראללה והוא החליט להתנקם".

תפקידי בכוח היה למצוא את הפתרון היחיד במצבים בלתי אפשריים. ומהר.

"תזיז כבר את המוח המעוות שלך ותמצא לנו דרך!" צעק עליי אבי.

"יש לי פשוט איזה עבודה חשובה בפרסום להגיש"...

בתוך לבנון, החומר בלבנון מעולה, מלא חיזבאלונים בכל מקום,

כפית רותחת, מחטים מזוהמות...

תפקידי בכוח היה להשאיר סביבה סטרילית-להעלים ראיות ולוודא הריגה.

החבר'ה קראו לי פיניש.

וכך מצא עצמו נסראללה עם "ברטה" ברקה ו...

"תהרוג אותו כבר!!!" צעק אבי.

"איזה סירחון!" ילל נסראללה, "תהרוג אותי כבר!", התחנן.

"מצטער, אני חייב לחזור להגיש את העבודה,

אני לא יכול לאכזב את המעצבת, הבטחתי לה".