אף פעם לא חשבתי את עצמי "איש של אנשים". הייתי אינטימי עם משפחה, עם חברים טובים, עם בודדים. איתם פתחתי ונפתחתי. מכרים ועמיתים היו... מכרים ועמיתים. לא יותר. ואחרים היו... סטטיסטיקה. זרים שנתקלתי בהם היו מוזמנים להישאר זרים. כבוד לאדם, כן. נימוס - בהחלט. לא יותר מזה. "אהבת האדם באשר הוא אדם" לא היתה מעולם מאפיין חזק שלי. נסעתי שנים באותו קו אוטובוס באותה השעה - אין לי מושג מה שמם של שני הנהגים הקבועים שהסיעו אותי כל בוקר. אמרתי "בוקר טוב" ושילמתי. אמרתי תודה. חייכתי. עבורי הם היו פשוט - נהגי אוטובוס. פונקציונליים. ראויים לנימוס ולתודה. כל מה שהיה בהם מעבר לכך פשוט לא עניין אותי.

כשלמדתי לאמן גיליתי דרך חדשה להתבונן באנשים, דרך ערכיהם, דרך עקרונות הפעולה שלהם, דרך מאפייני האישיות הבסיסית והבלתי משתנה שלהם. בתהליך למדתי שזו אולי דרך ההתבוננות הנפלאה ביותר. מתחת לקליפות החיצוניות מתגלית האישיות הפנימית  - מלוטשת, ברורה, שלמה ועומדת בפני עצמה. ללא ביקורת, ללא אשמה, ללא תירוצים. האימון הוא שיטה רציונלית ואינו מתעלם מחולשות האדם, אבל הוא מבסס צורת הסתכלות אוהדת, בלתי שיפוטית ומלאת תקווה. מי שרואה אנשים דרך עדשת האימון רואה אותם בצורה האובייקטיבית ביותר, ואיכשהו זו גם הצורה שמראה אותם במיטבם. יש שיגידו שצורת התבוננות זו מאפשרת אמפטיה. יש שיטענו שנדרשת אמפטיה מראש כדי לראות כך את האדם. אני מקבל את שתי האמירות, אבל עבורי זה עמוק יותר. אי אפשר לראות כך אדם מבלי לאהוב אותו.

מסתבר שאני דווקא כן אוהב אנשים. פשוט הייתי צריך ללמוד לראות אותם נכון.