| אני אוהב לקרוא. אמנם בשנים האחרונות המחשב, הטלביזיה ועומס החיים נגסו קשות בזמן הקריאה שלי, אבל עדיין נדיר המצב שבו אני לא באמצע ספר זה או אחר. ואם אין ספר, אקרא עיתון, או את אחד הירחונים של הפיה, או משהו. כל משהו. מדוע, בעצם, יש הוראות שימוש על קסמי שיניים? מישהו באמת צריך שיגידו לו איך עושים את זה? ידידה שלי מצפון קרולינה נקראה פעם לשבת בחבר מושבעים במקרה שבו אדם תבע את שכנו לרחוב על כך שהחליק על הדשא הרטוב של השכן ושבר את רגלו. זה קרה כשהתובע נכנס לגינה של השכן תוך טיול עם הכלב שלו. החלטת המושבעים היתה לטובת התובע! ההסבר שקיבלתי הוא שהם ידעו שלשכן יש ביטוח, ולתובע אין וממילא זו מצווה לדפוק את חברות הביטוח. כמובן, ההגיון שלהם לא הלך רחוק מספיק להבין שחברת הביטוח לעולם לא נדפקת. היא רק מעלה את הפרמיות לכולם - כולל לאותם מושבעים עצמם. בכל אופן, בעולם שבו פורץ יכול לתבוע אותך על שתקפת אותו בעוד הוא שודד את ביתך, כנראה צריך גם הוראות על קסמי שיניים. מה שמאלץ אותנו להסכים עם אדמס - העולם באמת יצא מדעתו... לכבוד שבוע הספר והפוסט הזה ניסיתי להיזכר מהו הספר העברי (לא מתורגם) הראשון שאני זוכר שקראתי. קשה. סבתי שאהבתי היתה ספרנית, מה שאיפשר לי גישה חופשית למדפים. קראתי כל כך הרבה עד שבאמת אינני זוכר מה בא לפני מה. אבל הראשון שעולה בדעתי הוא ספר בשם "נשר הברזל". אינני זוכר מי כתב אותו, וגם לא הרבה מהעלילה - משהו על נער שאחיו הגדול ממציא מכונה מעופפת - נשר הברזל, והנער לוקח אותה לסיבוב לילי בשמי הארץ. קראתי אותו רק פעם אחת והחזרתי למדף, ולמרות שחיפשתי, אף פעם לא מצאתי אותו שוב. לא בספריה, ולא בשום מקום אחר. נותרה לי רק תחושה של סיפור מד"ב פשטני, נוטף ציוניות עברית מהסוג שנעלם ממחוזות הספרות אי שם בתחילת שנות השישים, ושאין לו זכות קיום אלא בנוסטלגיה. ונוסטלגיה, כפי שאמר פטר דה-וריז (סימון סיניורה השתמשה בזה ככותרת האוטוביוגרפיה שלה), היא כבר לא מה שהיתה פעם. |