ירון הציג עצמו כשועל קרבות של ממש. מאות נשים עברו תחת ידו בשלוש השנים האחרונות, כך הכריז בטון מצטנע, ולא שהוא מתכוון להתרברב, באמת לא, אבל מעולם לא נתקל בסירוב. כן, גם בעסקים הוא זוכה להצלחה ומרכז בידו כוח רב. בחודשיים האחרונים יש לו חבֵרה. היא יפיפייה לדבריו, ומהערב הראשון ידע בביטחון שזו האישה שחיפש תמיד. הם שולחים זה לזה הודעות נרגשות ב-SMS, וכשהם נפגשים הניצוצות עפים לכל עבר והציפורים מצייצות גם בלילה.

אם הכול כל כך טוב, שאלתי, מה לך כאן באתר היכרויות? שאלתי עוררה בו תמיהה. מה זאת אומרת, אנשים מבוגרים יכולים גם ליצור קשרי ידידות, לשבת על כוס קפה. "שיהיה ברור - אני איש של אישה אחת," הטעים בלהט.

התברר שהחברה היפיפייה של ירון מתגוררת במקום מרוחק, אם לילד בן עשר, והמפגשים ביניהם מצטמצמים לפעמיים, לכל היותר שלוש פעמים בשבוע. כך נותר השועל שעוד לא קמה האישה שתסרב לו לבדו במשך רוב ימות השבוע, ואת בדידותו הוא מפיג בשיחות רשת ויצירת קשרים עם נשים אחרות.

מדי פעם המשיך ירון להתקשר ולספר בשבחיה של חברתו המופלאה. בינתיים היא ביטלה מפגש ועוד אחד בשל אילוצים של מרחק או ילד חולה, והמאהב האולטימטיבי התחיל לגלות סימנים של אי שקט. לדבריו התגנבו ספקות והוא תינה את מצוקתו בתוך היובש שנגזר עליו ולפרפר במחשבות על פתרונות לעת מצוא. הרי הוא, אחרי תקופה ארוכה כל כך של הוללות וכיבושים, יש לו צרכים שאי אפשר להתעלם מהם.

"היא אוהבת אותי. חבל שאני לא יכול להראות לך את ההודעות שהיא שולחת," אמר בצער, ובינתיים קבע מפגש עם גברת שהבטיחה לו ביקור בית לוהט.

אחרי עוד כמה ימים ללא אהובתו, ועוד פגישה או שתיים עם נשים שמצא בצר לו, עלו וניקרו בו ספקות באשר לטיב הקשר החדש שלו ושאלות פילוסופיות על מהות המרחק הגיאוגרפי ותעתועי הזמינות. לבסוף הודיע בשברון לב שזה נגמר. המרווחים האלה בין המפגשים הורגים אותו. והנה, בצער רב, הוא יוצא שוב אל מרחבי שוק הבשר.

ואני הייתי לו אוזן קשבת, מפעל ציוני של אישה ורשאית אחת, עד שעלה הרעיון המוזר שניפגש. אני, עם הפרסונה הבלתי מסורבת. גדודי נשים הספיק האביר הזה להפיל ברשתו עד שברר לו את היפיפייה שלו, הוא מצליח בעסקיו וּוַדאי מתבלט על רקע רוב מתחריו בשוק, שהגירושין רוששו והותירו אותם על אם הדרך, דלפונים וחופשיים בשטח. מה הסיכוי שאצליח להרעיד מיתר אצל רב מעללים כזה שהחיים פינקו בחיבוק ענק?

ובכל זאת, התנאים הבשילו, וערב אחד זימנתי את ירון למפגש קצר בבית קפה, לא הרחק מהבית. אפילו לא הפקדתי שומרים על בני, רק אמרתי לו שאחזור תוך זמן קצר והוא הסכים להישאר לבד, בלי להרים את הראש מהמסך. לאחר שסוכמו המקום והשעה רק העזתי ושאלתי את המאהב המהולל איך אזהה אותו. "אל תדאגי, אני פשוט נראה טוב." הסרתי דאגה מלבי, אם כך, לזהות מישהו שנראה טוב זה משחק ילדים. החיישנים שלי יתבייתו עליו כמו פרפרים לאש.

הגעתי לשם באיחור מושלם של ארבע דקות, ובמגרש החנייה עמדה בתוך שורה קטנה של כלי רכב רק מכונית אחת ורוכבה בתוכה. מתוך המכונית יצא אדם מבוגר ועייף, חמוש בכרס בינונית ובפרח ארוך וזקוף-גבעול עטוף בנייר צלופן.

"גניה?" שאל, למרות שרק שנינו עמדנו שם, ואני נאלצתי להודות בלשון רפה ולסחוב בשבילו את הפרח. צעדנו, שני נידונים, אל פנים בית הקפה. עוד בדרך לשולחן הבחנתי בריח שאפף אותו. ריח שלמדתי להכיר וקראתי לו ביני לביני "טחב של בדידות". זהו ריח מיוחד העולה בדרך כלל מגברים שחיים בגפם ומזה זמן רב לא ידעו מגעה של אישה. בדלת אמותיהם הם כנראה שוכחים לחשב את מניין הימים שחלפו מאז כובסו לאחרונה בגדיהם ומצעיהם, או מתי ניקו לאחרונה את ביתם. כך מסתנן ומשתכן בהם אותו ריח ייחודי של בדידות וטחב. בית הקפה שבחרתי היה ממוקם במושב שעדיין נותר בו קומץ חקלאים ובסביבה נישא לא פעם הבל לולים וזבל. אבל ברגע זה לא יכולתי להימנע מהתחושה שהריחות הללו שבלטו באוויר הערב החמים מקורם בבעל הפרח שלי. 

כשהבטתי בו, עושֶה ניסיונות מסורבלים לפרוש נוצות ולספר על הצלחותיו בעסקים, נזכרתי בכביסה שעדיין לא תליתי ובתשלום קטן שעלי לבצע בסניף הדואר מחר, ובבהלה גיליתי שהיום שכחתי לשאול את בני אם יש לו שיעורים. בינתיים הגיע הקפה. כוס לא גדולה, הבחנתי בהקלה. בפיזור נפש לכסנתי מבט מהיר אל פתח בית הקפה. נראה שגם המאהב חש איזו אי נוחות בסיטואציה הזו, בה נמצאת אשת שיחו ממש מולו והוא נאלץ לשקול את דבריו כדי להימנע מאי דיוקים בולטים שיעמידו אותו באור גרוטסקי.

ואז הטלפון צלצל. בני מחמדי הודיע שבעצם לא מתאים לו להיות לבד עכשיו. חוץ מזה הוא רוצה חביתה, ואם לא אגיע מהר החשק יעבור לו. בלבי עלצתי, אבל הוכחתי אותו, "הרי סיכמנו שאצא לזמן קצר ועוד מעט אחזור. אל תדאג, לא אגיע מאוחר מדי."

ירון נע באי נוחות, אבל אחרי עוד שני צלצולים מהבן המתגעגע שלי הוא התחיל ממש לרטון. שתי הכוסות שלנו כבר היו ריקות, וההחלטה הרי נפלה ברגע שהוא יצא מהמכונית, כך שנותר רק לגמור את זה יפה. ביקשנו את החשבון, ואני התנצלתי שעלי לסיים את המפגש מוקדם מכפי שתכננתי.

כשהגיע החשבון הביט בו איש העסקים שבאתי לפגוש במבט מצועף, מדד בעיניו את הכוסות הריקות, ושאל, "אז להזמין אותך לקפה? תראי, ככה בלי להרגיש כל היציאות האלה הופכות להוצאה רצינית."

מתחת לשולחן מיששתי את כרטיס האשראי שהבאתי, והתעמקתי בתנועת האנשים האחרים בבית הקפה. קפצתי את שפתיי, כמו שלימדו את אבותיי בוורשה. ככה? אתה תמכור לי לוקשים, תאכיל אותי בריח הטחב וגם תחמוק מתשלום על כוס קפה? שכח מזה.

באי רצון, כמי שנגזר גורלו והוא מרכין ראשו בהכנעה מתוך קבלת הדין, שלף בתנועה כואבת את ארנקו ושילם.

"אז מה," שאל כשעמדנו ליד המכוניות, לפני פיזור, "אני אוכל להמשיך להתקשר אלייך?"

אבל אני כבר מיהרתי מאוד להכין חביתה, לפני שהבן שלי יתחרט, ורק הפטרתי, "תן לי לחשוב על זה. לילה טוב."

ולבי קצת נכמר על האיש הרצוץ שלוקח עכשיו את ריח הטחב שלו לפינתו, ומפנה שוב את האוויר לריחות המושב הטבעיים. רק בבית, כבר מעל המחבת הרוחשת, נזכרתי שבחן את ידיי כשנכנסתי למכונית, כאילו לא ביצעו את התפקיד שיועד להן. הפרח! נזכרתי. הפרח נותר שכוב במלוא תפארתו הזקופה על הכיסא הסמוך לזה עליו ישבתי, בבית הקפה.