שתיים שלושים ושתיים לפנות בוקר.

הילד מתעורר ואומר: אבא, מים. אני מסתובב לצד שני. מקווה שהוא ישכח.

אולי הוא חלם שהוא במדבר ועכשיו הוא צמא. ואולי המשך העלילה רוקם בתוכו איזה נווה מדבר.

תקוותי מתפוגגות באבחה.

אבא, מים. חוזר הילד על המנטרה. אני עוצם עיניים חזק יותר. מזמזם במוח את באב אל וואד.

בעיטה בצלעות.

אשתי. ספק מתוך שינה, ספק מתוך רצון להשלים שעות שינה איכותיות. בועטת בי בעיטת אהבה הישר לחיבור בין הצלעות מהן נבראה.

אני נדחק-נדחף אל ירכתי המיטה. הולך הלום שינה אל המטבח.

בדרך אני דורך על חתיכת לגו שנשארה ממאורעות היום הקודם על הרצפה. אני מקלל את אבות אבותיו של ממציא הצעצועים עד נח. תופס את העקב הפגוע ומסדיר נשימה.

מדדה כאוב אל עבר המטבח, פותח את המקרר, מוציא בקבוק מים קרים, מוזג לכוס של הילד, חוזר למיטה.

נותן לילד את הכוס, כשבתווך, ידה של אשתי מתערבת. ביקורת אמהות.

אמרתי לך לא להביא לילד מים קרים מהמקרר. זה קר מדי, הוא לא בנאדם מבוגר. הוא יהיה חולה, ויהיה לו חום, ומי יישאר איתו בבית? אתה?

חוזר למטבח, דורך על חלקו האחורי של הקורקינט שנשאר מיותם ושכוב על רצפת המסדרון.

הקורקינט נעמד דום כמו חייל בריטי. הכידון נכנס לי ישירות לביצים.

רבע שעה אחר כך חזרה לי הראיה באופן סדיר.

לא מילאת לו מים פושרים, רוטנת האשה. זה כבר התחמם. אני עונה נואשות. עברו כמה דקות טובות.

הילד מצידו כבר לא צמא. הוא עסוק בלישון שנת ילדים תמימים וישרים.

אני מניח את ראשי על הכר בדיוק לשניה, ואז שומע את אשתי.

תביא בבקשה מהשידה טיטול. הילדה עשתה קקי. אני חושב על להתהפך לצד שני, ומבין שזה בעצם רק מאריך את העינוי שלי. אני פוסע נמרצות, מסגל לעצמי תחושות ורגשות של אב אוהב שקם לעשות למען טובתה של בתו הקטנה, פותח את השידה ומוציא טיטול. סוגר בעדינות את השידה, וחוזר לחדר השינה. מושיט לאשתי בעיניים מבקשות תודה את הטיטול.

לשטוף לה, היא אומרת.

מה? אני שואל.

צריך לשטוף לה, אומרת אשתי את משפט הקסם הזה.

אני נזכר בשא-נור, ינואר 96. אני יורד מהשמירה לאחר שעתיים מקפיאות דם, עורג למיטה חמימה. מתארגן לשינה של שעה וחצי מתוקות, נכנס לשק השינה, מתרווח. ומיד הקפצה. יריות, רימוני עשן, ובלאגן של שדה קרב מדומה.

אני חוזר למציאות. ישבניה של ילדתי מנוקים בעדינות מהזפת. ניגוב עדין ואוהב, החתלה, והחזרה לחיקה של אשתי.

אני שוכב במיטה, עיניי פתוחות. גופי מסרב לחזור לשינה, מצפה לפעילות הבאה. אותו דפקו מספיק והוא מעדיף להישאר ער.

אני מתיישב, פוסע אל שולחן המחשב. מחדר השינה אני שומע את אשתי סונטת בי - הבטחנו לילדים ים מחר, תתעורר מוקדם שמעת? אני יודעת שיהיה לך קשה לקום, תחזור לישון.

ממוצע גילאי ילדינו נושק ל - 2.6 שניות. והבטחנו לילדינו מגלם בתוכו את - אני נורא רוצה שההורים שלי יראו שאנו משפחה מלוכדת, ואריק ויעל יסתכלו עלינו ויהנהנו אחד לשני - כאלה מתוקים...

אני בעצם רק עכבר במעבדה הנשית הגדולה שנקראת כדור הארץ. ממלא פקודות ותו לא. כלי לחפור בו קרדום.  

טוב אמא, אני מפטיר בלחש וחוזר לכתבה על התפתחות עצי המנגו על שפת מישורי המלח בארה"ב.

השעות חולפות, הילד לא צמא, הילדה עם טיטול יבש לחלוטין. לאשתי אין טענות ומענות, הכל אוטופי.

אט אט הליאות פושטת באיבריי, ואני מתיישב על הכורסא בסלון. משאיר את הטלוויזיה דולקת על סרט פעולה קומדי מליגה קי"ט.

עם הישמע הציוץ הראשון של הציפור הראשונה, בני משפחתי עומדים מוכנים לתזוזה.

אשתי מפצירה בי - אתה קם?

לא, אני עונה לה. אני מהשומר הצעיר. ומסתובב לצד שני.