כשנמצאים בחו"ל, בין אם לביקור קצר או ארוך, קשה להמנע מלתהות מה קורה באותו רגע "בבית", איפה שלא יהיה הבית. זה תופס אותנו מדי פעם, בעיקר כשיש הפרשי שעות משמעותיים בינינו לבין "הבית".

כך מצאתי את עצמי ביום שישי בצהריים, בעיצומו של יום עבודה, מקשיבה לגלגל"צ באינטרנט. 

המוסיקה היתה שקטה, ואז השדרנית הודיעה בקולה המתנשף שעכשיו "8 דקות ל-7 בערב". 

זה זרק אותי אחורה לימי שישי בערב, כפי שהכרתי אותם עד ממש לא מזמן, למרות שבאותו רגע במשרד, זה היה נראה כמו לפני כמה שנות אור. 

אם הייתי "בבית" באותו רגע, ו"בית" זה מונח מאוד בעייתי עבורי כרגע - אבל אם הייתי בארץ, באותה שעה הייתי, ככל הנראה, מקיצה משינת אחר הצהריים של שישי (השינה הכי מתוקה שיש, ומיד לאחריה שינת הצהריים של שבת, ערב חג, חול המועד, אסרו חג, צום גדליה וסתם ימי חול) מתקלחת, מתלבשת ונכנסת לרכב כדי להגיע לארוחת שישי עם המשפחה. הנסיעה הזו, שנמשכה לא יותר מ-7 דקות (10 אם היו בעיות חניה) היתה בין הרגעים היותר שלווים שהייתי חווה במהלך השבוע.  הכבישים ריקים, המוסיקה שקטה, ואני כבר מתה לנשק ולאכול את האחיינים המתוקים שלי. 

אלו התמונות שעלו לי בראש כשישבתי במשרד, וזו היתה הפעם הראשונה במהלך הסופ"ש הזה, ששאלתי את עצמי  "מה לעזאזל אני עושה פה?" 

הסוף שבוע הארוך הזה, שטרם הסתיים כאן, היה רצוף ארועים שרק הוסיפו להרגשה המחורבנת, והעלו שוב ושוב את אותה השאלה.  גל החום הנוראי, שתוקף בימים אלו את ניו יורק, השבית את תושביה, שמיהרו להתבצר בדירותיהם הקטנות והממוזגות.  נדמה היה שאף אחד, חוץ ממני והפורטוריקנים (ועוד נחזור אליהם...) לא העז לצאת מהבית. 

התמזל מזלי, ודווקא בגל החום הכי קשה מאז 2003, אני עוברת דירה.  ולא סתם דירה, אלא לדירה בקומה הרביעית.  בלי מעלית. 

מעבר דירה, או לפחות ההתארגנות לקראתו,  הינו ארוע שלעיתים רחוקות מביא נחת לאנשים, אז תארו לעצמכם כמה מהנה זה לעשות את זה לא רק בחום של 40 מעלות (ולחות שנושקת ל-100%), ולא רק לדירה בקומה רביעית (כאמור, בלי מעלית...) אלא לעשות את זה לבד. כן, בעיקרון יכולתי לבקש עזרה.  אבל המעמד החברתי שלי בעיר טרם אפשר לי לעשות זאת (אבל חכו חכו, חבריי העתידיים). 

אנחנו בדרך כלל מתייחסים לפן הרגשי של "לבד".  זה הפן היחיד שאני חשבתי עליו בהקשר של המעבר לניו יורק.  אבל מעולם לא חשבתי על ההיבטים הנוספים של ה"לבד", הפיזיים, או הפרקטיים, אלו שלא רק מקשים עלי, אלא מונעים ממני לעשות דברים.  דברים שעד כה היו ברורים מאליהם, כמו לסחוב טלויזיה לדירה החדשה שלי.  לרגע לא חשבתי שפעולה כה פשוטה, לכאורה, יכולה להפוך לבלתי אפשרית.  אז נכון, במידה מסוימת, הכל מסתכם בשאלה כמה כסף אתה מוכן להוציא ($300 שלא הייתי מוכנה להוציא, תודה ששאלתם).  אני לא אלאה אתכם בפרטים המייגעים, אבל כל דרך שלא חשבתי עליה (כולל לשגר את הטלויזיה בתותח לחלון הדירה שלי) הובילה אותי למבוי סתום (וזה הזמן להודות לדן, שהתנדב לבצע את המשימה הנחשקת.  קבענו מחר ב-3, כן?).

****

בחזרה לפורטוריקנים.  בשבוע שעבר התקיימה צעדת תמיכה במדינת ישראל.  כמה גאה הייתי לגלות שמדינתנו הקטנה הצליחה לגרום לעיריית ניו יורק לסגור את השדרה החמישית כדי לתת לנו לצעוד, לצעוד למען השלום עם אויבינו, לצעוד למען עתיד מדינתנו וילדינו, להראות לעולם שהנה, למרות מה שעברנו, אנחנו חוגגים 60 שנים למדינה שאף אחד לא נתן לה שבוע. 

הגאווה שלי התפוגגה ברגע אחד כשגיליתי להפתעתי שהיום תור הפורטוריקנים לצעוד.  סליחה???  פורטו ריקו?  מה הם עשו שמגיע להם לצעוד?  עד כמה שידוע לי, לא הרגו להם 6 מיליון שהם חושבים שמותר להם להשבית חצי עיר. 

ומכיוון שמדובר בתהלוכה, משמעות הדבר היא שלא ניתן לחצות את הכביש כמו אדם נורמלי.  לא, מצאתי את עצמי ממתינה בדוחק ובחום, תחת השמש היוקדת,  מוקף במאות פורטוריקנים ערסים (נוכחתי היום לגלות שאין כזה דבר פורטוריקנים לא ערסים) בשביל הזכות לחצות את הכביש.  אחת ל-10 דקות לערך, הואילו בטובם השוטרים להזיז את המחסומים שלהם ולתת לך לעבור את הכביש בשלום.  באיזשהו שלב, שקלתי לפרוץ את המחסומים ולדפוק ריצה לצד השני, אבל הגעתי למסקנה שאם השוטרים לא ירו בי, אני כנראה אדרס על ידי מאות ילדים נלהבים בתלבושות פורטוריקניות מסורתיות. 

אפרופו ילדים, הייתם צריכים לראות את המבטים המיוסרים של הפעוטות בעגלות, שהחום גרם גם להם להראות כמו סמרטוטים על גלגלים.  לא שיש להם זכות להתלונן.  כל פעם שראיתי אחד כזה, רציתי לתפוס אותו, לנער אותו ולהגיד לו שאני הייתי הורגת בשביל לשבת לי בנחת בעגלה ולתת למישהו אחר להסיע אותי.  ממזרים כפויי טובה שכמותם. 

באותו רגע שוב חשבתי על משפחתי, שיושבת לה באותם רגעים ממש סביב שולחן החג, נהנים להם מעוגות הגבינה.  ומהמזגן.

***

בחזרה לחג.  ארוחת החג שלי נראתה כך:

נכנסת למסעדה המקסיקנית במרחק שני רחובות מהדירה ומתיישבת לי בשולחן צדדי.  מחכה שהמלצרית תביא לי תפריט.  היא נזכרת בי כעבור כמה דקות, ומתנצלת שלא הביאה לי תפריט כשהתיישבתי, משום שהיא הניחה שאני מחכה למישהו.  "לא", אני אומרת לה,  "אני לבד" ומייד היא מפנה את הצלחת והסכו"ם שמולי.

מזמינה לעצמי נאצ'וס וגואקמולה.  וגם כוס סנגריה, בכל זאת חג. 

חוזרת לדירה ונזכרת שלא אכלתי שום דבר עם גבינה.  לדלי למטה לא היתה עוגת גבינה, אז אני עולה חזרה לדירה ואוכלת קערת קורנפלקס.  לפחות יש בזה חלב.