בעבר בתקופת הצבא שקלתי ברצינות להתאבד.

הסיבה הייתה, השתוקקותי לזוגיות מול יחסן של הנשים אלי.

לא משנה מה שעשיתי, באותה תקופה יחסן של הנשים אלי נע בין קורקטיות \ אדישות לבין סלידה.

כל זה בניגוד גמור ליחסן לגברים אחרים בסביבתי. הניגוד הזה הכה בי.

דוגמה אחת שקשה שלא לזכור.

בחופשה אחת, נסעתי לאילת לבד עם כוונה להתאכסן בבית החיל.

בדרך פגשתי חיילת שגם היא כמוני נסעה לחופשה לאילת, גם היא לבדה.

השיחה הייתה נעימה ולרגע חשבתי שיש כאן שינוי לטובה, ניסיתי להזמינה לצאת איתי בערב, תשובתה הייתה שהיא עייפה ומעדיפה לנוח. נתיתי לקבל זאת ולהניח שאכן אין ברצונה לצאת.

לאחר מכן ירדתי ללובי, ראיתי את אותה חיילת יושבת עם קבוצת חיילים, נראה היה שאינם מכירים. לאחר זמן מה, עלתה רגע לחדרה, החליפה בגדים ויצאה איתם מבית החייל.

אני באותו רגע עליתי לחדרי לבכות.

את בית החיל עזבתי בבוקר למחרת.

זו רק דוגמה אחת מיני רבות.

כיום המצב לא עד כדי כך גרוע, אולם הבדידות נשארה כמו אז.

מאז חשבתי רבות על הדברים והגעתי למספר מסקנות, על מחשבות אלו בפוסט אחר.