לא משנה מה אעשה אני אצא אידיוט.

האופציות:

=======

1. להיות גבר:
לעמוד מול הפחד, להרים טלפון, ופשוט לגמגם כמה מילים בסגנון של "הכל סבבה, אבל זה לא זה".
הסיטואציה לא נעימה. המילים תמיד שמות רגליים האחת לשנייה, אני מתפתל וחורק ומתפלל לאלוהים שרק ייגמר.
המצחיק הוא שהפחד הוא לא מפני מצב שלילי שאני נמצא בו, אלא פחד מפני תחושת הדחייה של האחר, מפני הפגיעות של האחר.
מי אמר שאנחנו לא רגישים???

2. מייל:
לגעת בנחש במקל ארוך. לא לבוא במגע עם הפחד.
המייל מאפשר להיות רגיש ולפרט עד כמה הצד השני הוא מקסים אבל זה פשוט לא זה...
אבל כמובן שאין לנו תמיד את המייל של הצד השני.

3. sms:
אינסטנט ולא מאפשר ביטוי ממשי, כי פשוט אין מקום לרשום מגילה.
אבל מן הצד השני זו אופציה קלה ופשוטה וזמינה, ותמיד יש לנו מספר טלפון נייד.
הרגע שלאחר לחיצת ה send הוא רגע של אנחת רווחה... עשיתי את שלי. מייד לאחריו יש רגעים נוספים של לחץ, כי הרי הצד השני אמור להגיב... מה תהיה תגובתו? באיזה אווירה השארתי אותו? מה עשתה לו הודעת הטקסט?

4. להעלם:
להתפוגג. לחשוב שלא היה בכלל. לברוח. אין בשורה. הבשורה מחלחלת לתודעה עם הזמן שחולף.

עוד פרמטר שצריך להכניס למשוואה זה את האחריות שיושבת על כתפיו של הגבר לסגור את הפינה, לטוב ולרע. נשים, ברובן, מפחדות מאמירת 'זה לא מתאים' כמו גברים, אבל מרגישות שזה לא בתחום אחריותן (לא כולן...).

המצחיק הוא שמצידו של הנדחה המצב הוא גם מסובך:
אם לכאורה הדבר הנכון הוא להרים טלפון ולהתמודד כמו גבר עם הסיטואציה, דיברתי עם הרבה נשים שאמרו לי שהן מעדיפות את ההפך המוחלט: היעלמות. הן לא רוצות לשמוע שהן לא מוצלחות. תיעלם. אני כבר אבין.

תורת המשחקים לא אוהבת דחייה.
lose lose קלאסי.

============

אני לא אוהב דייטים, לא אוהב אתרי הכרויות, לא אוהב להגיד לא....

אוהב להגיד כן.
רוצה זוגיות. רוצה אהבה.
אהובה עתידית שלי: תקראי אותי בן השורות הלא כל כך רצויות שאני כותב... תזהי אותי...
מחכה לך.

[ הנהלת חשבונות ]