כותרות TheMarker >
    ';

    המון-על-ליזה

    הכרויות באינטרנט זה דבר מצחיק, משעשע, מוזר, מעניין.... ואולי מתסכל היא המילה הכי מתאימה בעצם?!
    הייתי פותחת שני בלוגים שונים, אבל יש רק אחד. אז הבלוג יכיל את נושא ההכרויות באינטרנט והדייטים מחד, ואת הנושא של גידול תינוקות מאידך. הוא עשוי גם להכיל נושאים שקשורים להייטק ואינטרנט, אבל נחיה ונראה.
    אני יודעת שאלה לא ממש קשורים אחד לשני, אבל אלה החיים ויש רק בלוג אחד.

    ומכל הפוסטים, אני הכי גאה במדריך למתחיל המתחיל על שלושת חלקיו. שווה לקרוא.

    סיפור ההריון והלידה של יולי - יום הלידה

    36 תגובות   יום שישי , 1/6/07, 18:39

    החלק הזה הוא החלק הכי מזעזע בסיפור (וגם הכי ארוך), אז שוב אני מזהירה. זה החלק השני של הסיפור מתוך שלושה חלקים (ארוכים). מומלץ לקרוא את החלק הראשון של הסיפור לפני קריאת החלק הזה:

    סיפור ההריון והלידה של יולי - ההריון (חלק ראשון מתוך שלושה)

     

    לפני הלידה

    מבחן התיזה שלי נקבע לתאריך ה-06.06.06 בשעה 14:00. אני והמנחה שלי החלטנו לסיים את הכל ממש עד הלידה, והתאריך הזה נראה מספיק רחוק מתאריך הלידה המשוער (כזכור 8.7.06, יותר מחודש אחר-כך). ואכן משעה 14:00 ועד 16:00 הצגתי את מצגת הסמינר של התיזה לבוחנים ושאלו אותי הרבה שאלות. קיבלתי 93, היה די מוצלח. כשאחת הבוחנות יצאה היא אמרה לי: "טוב, נשאר לך רק עוד פרוייקט אחד" והתכוונה כמובן ללידה הקרבה ובאה. מי היה מתאר לעצמו שנסיים גם את הפרוייקט הזה עוד באותו היום. אני בחיים לא הייתי מהמרת שאלד ביום הזה, הייתי בטוחה שאסחב עד סוף שבוע 42 וגם אז היא תצא אך ורק עם זירוז. אפשר לומר שה-06.06.06 היה יום פורה במיוחד.

     

    מיד לאחר סיום מבחן התיזה התכוונו לאסוף את העגלה מרשפון. התקשרתי לנמרוד (בעלי דאז) ואמרתי לו שאני רק שותה קפה עם חברים בטכניון ומיד אחר כך מגיעה לאסוף אותו בדרך לרשפון. ישבנו כחצי שעה לשתות קפה ובדרך למשרד, במעלית, הרגשתי פתאום כאילו אני עושה פיפי במכנסיים. ניסיתי לעצור את זה ולא ממש הצלחתי אבל העדפתי עדיין לא להגיד כלום כי אולי בכל זאת רק בורח לי פיפי ואז פדיחות להגיד את זה למי שנמצא במעלית. כשיצאנו מהמעלית אמרתי לחברה שלי קרן (שאין עוד אחת כמוה בעולם) שאני חייבת ללכת לשירותים שנייה. נכנסתי לשירותים הורדתי את המכנסיים וגיליתי שהכל הכל אדום מדם. והדם זורם לי כמו ברז שפתוח בזרם הכי חזק שלו ולא מפסיק.

     

    יצאתי מהשירותים ואמרתי לקרן שלא נראה לי שאני אסע לרשפון כבר באותו יום וביקשתי ממנה לבוא איתי לכרמל. קרן רצה להביא את המפתחות לאוטו, וביקשה רק שאמצא משהו כדי לשבת עליו באוטו שלה (זה אוטו שהיא קנתה רק בשבוע שעבר חבל שכולו יהיה אדום כל כך מהר). סידרתי פד בתחתון, לקחתי חבילה של 4A, עוד הספקתי לחשוב האם כדאי לי לנסוע באוטו שלי ושקרן תיסע אחרי, כדי שנמרוד יגיע ישירות לבי"ח כרמל והאוטו כבר יהיה שם בסביבה, וגם ידעתי שאין לו שלט לאוטו. פסלתי את הרעיון הנפלא הזה. מפליא על מה אפשר עוד לחשוב במצבים שכאלה. התקשרתי לנמרוד, אמרתי לו שאני בדרך לכרמל ושיחכה עד שאני אבדק ואודיע לו מה קורה. קרן ואני יצאנו לדרך כשאני ישובה על מושב ה- 4A המאולתר.

     

    הגענו לכרמל וביקשנו מהשומר להיכנס פנימה, שקרן תלווה אותי למעלה לחדר לידה ואז תרד ותוציא את האוטו. הוא הרשה לה רק להוריד אותי בכניסה לביה"ח ולצאת מיד, אסר עליה ללוות אותי למעלה כשהאוטו שם בחניון כי החנייה מלאה. אז ירדתי לבדי בכניסה לבית החולים.

    בדרך עוד חשבתי אם כדאי לפתוח תיק לפני שאני עולה למעלה לקומה 7. פסלתי גם את הרעיון הזה. הנחתי שיסלחו לי עם הדימום החזק הזה.

    דידיתי לי לאטי עד המעליות עם הרגשה של רטיבות וזרימה רצינית. הגעתי למעלית ולמזלי היא הגיעה מיד והיתה ריקה. לחצתי על קומה 7, והתחלתי לעלות. בקומה 4 נעצרה המעלית, ונכנס לו סניטר עם עגלה לאט-לאט, ביקשתי ממנו שיזדרז קצת. הוא הסתכל עלי ואמר שאני לא נראית טוב ושאל האם אני רוצה שהוא ילווה אותי למעלה. אז אמרתי לו שאין צורך אבל רק "תכנס מהר, ותצא מהר כדי שאני אגיע למעלה כמה שיותר מהר".

     

    הגעתי למעלה למיון יולדות. ישבה שם הריונית אחת ליד השולחן. חיפשתי מיילדת, בחדר הקבלה, בחדרי המוניטור ולא מצאתי, כולן היו כנראה בחדרי הלידה. הכנסתי את הראש לכיוון חדרי הלידה וקראתי "יש כאן מישהו?", מישהי ענתה לקריאה וצעקתי לה לבוא מהר. המיילדת וד"ר קיפרמן הגיעו בריצה, אמרתי שיש לי דימום חזק והן ביקשו לראות את הדימום. השירותים היו תפוסים ולכן הורדתי את התחתונים בחדר המוניטור. הרצפה התלכלכה מהדם, אפשר היה לראות קצת פד בתוך הדם. הן נלחצו וגיליתי מאוחר יותר שכבר אז הן ביקשו שיתכוננו לניתוח חירום. קיפרמן בדקה לי פתיחה ומחיקה - התברר שיש 1 וחצי פתיחה ו-70% מחיקה. באולטראסאונד הכל נראה בסדר. הוחלט שיש היפרדות שלייה. חוברתי למוניטור בתוך חדר לידה ואסרו עליי לקום. הזהירו אותי בשלב זה שאם הדימום ימשיך נרד לניתוח חירום. לא האמנתי שנגיע לשם.

     

    קרן הגיעה למעלה וישבה לידי, ביקשתי שתרד לקנות תשבץ (כל שבוע אנחנו פותרות את תשבץ ההגיון של "לאשה", אז חשבתי שכך נוכל להעביר קצת זמן). קרן גם קנתה לי בובה קטנה שכונתה טון-טון, במטרה לעזור לטין-טין לצאת החוצה. כל זמן המוניטור היה דופק מצויין לתינוקת ונראו צירים. בהתחלה לא הרגשתי אותם, אח"כ הרגשתי אותם כמו התכווצות בשריר הבטן. התקשרתי לנמרוד שייצא בדרכו לביה"ח ויאסוף את האוטו בדרך.

    אני וקרן פתרנו תשבצים מחוברת התשבצים (המשעממת) שהיא קנתה וכל הזמן נכנסו רופאים כדי לראות מה המצב, את הפד וכו'. הדימום נחלש מעט. לי כבר היה ברור בנקודה זו שהתינוקת הזו תהיה היום בחוץ סדרך כזו או אחרת, הצירים התחזקו וכל הזמן הסתכלתי על הגרף שיוצא מהמוניטור כדי לראות מה המצב.

    תמי באה לבדוק מה איתי, היא אמרה לי שלא כדאי להסתכל על המוניטור בכלל, פשוט לזרום עם מה שקורה. אח"כ נכנסו ד"ר שגיא וחבורת סטאז'רים (הוציאו את תמי וקרן אל מחוץ לחדר) הם דנו בהיפרדות שלייה ואני כמובן כתמיד התערבתי בדיון. שגיא היה חביב וחייכן ורגוע, סימנתי אותו לטובה כבר ברגע ההוא. תמי אמרה לקרן בחוץ שכדאי שאני לא אסתכל על המוניטור (טוב, אין מה לעשות, בכל זאת רוחניות יש לה). קרן הבהירה לה שבמקרה שלי אין שום סיכוי לשכנע אותי לעשות דבר כזה. אני חייבת לדעת ה-כ-ל, וכל הזמן. לדעת מה כתוב במוניטור, להבין מה זה אומר, לדעת מה עומדים לעשות ובעיקר למה, ואת ההסבר לכל דבר. זה מה שמרגיע אותי. ידע, כמה שיותר ידע.

     

    לאט לאט הדימום נחלש והתחיל להיפסק, הייתי צריכה לשירותים ולא הרשו לי לרדת, הביאו לי סיר. עשיתי בסיר ויצא קריש דם בגודל של כדור טניס בערך. לא הרשו לי לנגב וזה ממש הפריע לי. הפדים הפכו נקיים יותר ויותר.

     

    נמרוד היה צריך להביא את האוטו שלנו מהחניון של הטכניון שבו הוא חנה. לא היה לו שלט לאוטו והוא היה צריך להניע את האוטו בשיטה המעצבנת של סיבובי מפתח. דבר שהוא לא עשה כבר מספר שנים. מזל שהוא הצליח ובסביבות שעה 8 הוא הגיע לביה"ח. קרן החליטה ללכת. הדימום נפסק לחלוטין. שוב הייתי צריכה לשירותים, הביאו לי סיר שוב והכל היה נקי. הצירים המשיכו כמובן. נורא רציתי לרדת מהמיטה ולא הרשו לי, בעיקר רציתי לגשת למחשב שלהם שהיה על השולחן כדי לגלוש באינטרנט.

     

    ואז בשמונה ועשרים בערך, הרגשתי שוב בין הרגליים זרימה חמה ורצינית. המיילדת באה מיד לבדוק את הפד, שהיה אדום כולו, הסתכלה עליו והחזירה אותו למקום שבו היה קודם. ביקשתי שתחליף לי אותו כי הוא רטוב ולא נעים. אבל כבר לא היה צורך, כל המיטה התמלאה בדם וקרישי דם, המון המון דם, מיטה אדומה פשוט.

     

    כולם נלחצו והודיעו שיורדים לניתוח חירום. חתמתי מיידית על כמה טפסים, שכמובן לא הספקתי בכלל לקרוא. קיפרמן רצה איתי למעלית, ד"ר קאופמן איחל לי בהצלחה בניתוח לפני שירדנו. נכנסו למעלית, אני, נמרוד, קיפרמן ועוד כמה אנשים. לחצו על קומה 1, שהיא הקומה בה נמצא חדר הניתוח. המעלית יורדת, ואז בקומה 2, היא משנה כיוון ומתחילה לעלות. קיפרמן נלחצה בטירוף . נעצרנו בקומה 4, הסתבר שסניטר הזמין את המעלית. ביקשנו ממנו לרדת שוב לקומה 1. הגענו.

     

    הניתוח

    הוכנסתי לחדר ניתוח בקומה 1. רעדתי רעד בלתי נשלט לחלוטין. נורא פחדתי מהניתוח. החליטו לעשות לי הרדמה ספינאלית. הכניסו לי קטטר, בשלב הזה עוד לא הרגשתי ממש כמה נורא ההרגשה של קטטר תקוע בגוף. ביקשו ממני לזוז אחורה לקמר את הגב ועוד כל מיני דברים. לא יכולתי לעשות שום דבר מזה, פשוט רעדתי. סידרו אותי כפי שרצו. מיילדת מקסימה בשם קרן החזיקה לי את הידיים, והסתכלה עליי ואני עליה. החזקתי גם את טון-טון ביד אחת. מישהו החזיק לי את הרגליים. הרגשתי דקירה ואח"כ זרם כאילו אני מתחשמלת בכל הירך. צעקתי "אני מרגישה זרם בירך". ניסיון שני הוביל להרגשת זרם חשמלי עד עצם הזנב. ניסיון שלישי הוביל לתחושת זרם  עד לכפות הרגליים. זה היה נורא. נסיון רביעי גם הוא לא צלח.

     

    הוחלט לעבור להרדמה כללית, לא לפני שהמרדים החצוף אמר "מעולם לא קרה לי דבר כזה" והוסיף "אבל גם לא היה פה שיתוף פעולה מי יודע מה". ממש כעסתי, חשבתי לי "לא הלך, לא נורא, בוא ניפרד כידידים", ממש פייר לכעוס על מישהי עם רעד בלתי נשלט שעומדת לעבור קיסרי חירום בנסיבות כאלה של היפרדות שלייה. איזה קטנוני מצידו. הוא בטח חשב שאני אשכח לו את את זה, אז לא ולא!.

     

    עכשיו לקחו לי את טון-טון מהיד וגם את המשקפיים שלי. שכבתי על הגב, הביאו לי מסכת חמצן כזו ואמרו לי לנשום. נשמתי. נשימה ראשונה, לא קרה שום דבר, וכך גם בשנייה ובשלישית. חשבתי שזה מוזר שלא קורה כלום. ברביעית פשוט הפסקתי להיות שם, נרדמתי.

     

    בשלב הזה בכל ניתוח נורמלי מוציאים בעשר דקות את התינוק והשלייה ואח"כ תופרים עוד כחצי שעה. כמובן שבניתוח שלי זה לא נגמר בזה, בקושי התחיל ככה. את כל מהלך הניתוח כמובן גיליתי רק מאוחר יותר.

    אז את התינוקת באמת הוציאו תוך 10 דקות והעלו לפגייה. היא נולדה בתאריך היפה 06/06/06.

     

    אבל כשד"ר שגיא ניסה להוציא את השלייה הוא גילה שחלק מהשלייה היא "שלייה נעוצה", שלייה שתפוסה היטב על קיר הרחם, שחודרת לתוך שריר הרחם. שימו לב שבחלק אחר של השלייה היתה היפרדות שלייה שזו למעשה כאילו הבעייה ההפוכה, אבל זה חלק אחר של השלייה וזה חלק אחר, וכמובן שאם אפשר לכמה סיבוכים לקרות בו-זמנית אז למה לא. בבי"ח כרמל לא ישכחו את הניתוח שלי אי פעם. רוב המקרים של שלייה נעוצה, כפי שהוסבר לי אח"כ,  מתרחשים בד"כ כשהרחם מצולק כתוצאה מקיסרי קודם או לאחר גרידות מרובות. והסבירות שתקרה למישהי בהריון ראשון היא ממש ממש אפסית, ובכל זאת אצלי קרה הכל כמעט בהריון הזה. הרבה פעמים ניתוח להפרדת שלייה מסתיים בכריתת הרחם!

     

    שגיא הפריד בניתוח את השלייה מקיר הרחם ואז החל דימום שלא הצליחו לעצור אותו, ניסו לתת פיטוצין והרבה מכווצים אחרים הרבה יותר חזקים וזה לא עזר. בינתיים הגיעו ד"ר אוסלנדר, ד"ר ברדיצ'ב ועוד עדת רופאים מכובדת לביה"ח אל הניתוח שלי - עד עצם היום הזה אני לא באמת יודעת מי עוד היה שם  וכמה אנשים באמת היו שם. ניתוח מתוקשר ממש שעוד דיברו עליו ימים לאחר שהסתיים.

     

    הוחלט להכניס "מעין טמפון ענק" ורשת להחזקת הפצע אל תוך הרחם ולהצמיד אותו אל הקיר המדמם. קיבלתי שתי מנות דם בינתיים. מזל, אבל ממש מזל, שלא עשו לי הרדמה ספינלית, כי כשהם נלחצו מהשלייה הנעוצה ומהדימום אם הייתי ערה הייתי פשוט מתה מהתקף לב.

     

    נמרוד בילה עם טין-טין בפגייה, היא קיבלה 9 מ-10 באפגר ושקלה 2287 גר' והיתה מקסימה וחזקה להפליא.

    נמרוד התקשר לאמא שלי ואמר לה "מזל טוב", היא אמרה לו תודה, והיתה בטוחה שהוא אומר לה מזל טוב ליום הולדתה שחל באותו תאריך, ואז הוא הבין שהיא לא הבינה את כוונתו ואמר לה "את לא קולטת, את סבתא, נולדה לך נכדה ראשונה". היא התרגשה מאוד ולא תיארה לעצמה שהם ידברו שוב מאוחר יותר עם סיבוכים מפחידים.

     

    כשהוא חזר הוא גילה לתדהמתו שאשתו הצליחה להסתבך בצורה מאוד מעניינת והסבירו לו על השלייה הנעוצה והשלכותיה בד"כ, טראומתי משהו. גם נולדה לו תינוקת חודש לפני הזמן, גם אשתו בסכנה, חבל על הזמן. נמרוד התקשר להורים שלי כדי להודיע להם מה קורה, גם אמא שלי בילתה את כל הלילה בבכי ודאגה.

     

    התעוררתי. מולי עמד אחד הרופאים המנתחים. היה לי קר וכיסו אותי. שאלתי מה שלום הקטנה, האם היא בסדר. הרופא שעמד מולי (והיה כנראה חסר טקט ולא ממש בנאדם אמפתי) אמר לי "אנחנו עוד לא יודעים". מה שהוא התכוון זה שהוא לא יודע. היא היתה בסדר כל הזמן. הייתי בטוחה שיש לה איזושהי בעייה ופשוט בכיתי. איזה חוסר רגישות להגיד דבר כזה למישהי שרק התעוררה מניתוח.

     

    העבירו אותי להתאוששות שרק מאוחר יותר גיליתי שהיא התאוששות של טיפול נמרץ ולא התאוששות רגילה. אמרו לי שאני צריכה להישאר שם עד הבוקר. נמרוד נכנס והראה לי תמונות של הקטנה וסיפר לי שהיא בסדר, כמה היא שוקלת וכו'. כל הזמן בכיתי כי לא יכולתי לראות אותה. נמרוד סיפר לי מעט על מהלך הניתוח (השלייה הנעוצה והשלכות אפשריות, מנות הדם שקיבלתי וכו'), הוא בעצמו לא ידע ממש את כל הפרטים. ביקשו מנמרוד לצאת מחדר ההתאוששות, הוא אמר שהוא מעוניין להישאר איתי. איימו עליו שיביאו איש בטחון כדי להוציא אותו (יחס ממש מתחשב אין מה לומר). נמרוד יצא וחזר לטין-טין.

    מיד התקשרתי לאמא שלי ולעוד כמה חברים קרובים לספר מה שקרה (לפחות מה שאני ידעתי אז וזה לא היה הסיפור המלא). כאן אני יכולה לומר רק שהם הוציאו את האדם הלא-נכון מהחדר. אני הפרעתי לשני האחרים שהיו שם להתאושש הרבה יותר מנמרוד, כל הלילה דיברתי עם כל מי שרק עבר לידי. לא הצלחתי לישון בכלל, ולדבר זה אחד הדברים היותר חביבים עליי.

    חיכיתי לשמונה בבוקר, בכיתי כל הלילה כי רציתי לראות אותה, ידעתי שבבוקר אני אעבור למחלקה ואז אראה את הבת שלי.

     

    בינתיים לא יכולתי לזוז בכלל, הכל כאב לי וגם כשרציתי להסתובב חצי מעלה הצידה ביקשתי עזרה מהאחיות בהתאוששות. הקטטר הנורא הזה גרם להרגשה כאילו שיש לי המון פיפי ואני לא מצליחה להוציא אותו, כאשר במציאות כמובן השתן זרם לו לשקית כפי שצריך. חיכיתי לרגע שיוציאו לי אותו. הרטיבו לי מעט את השפתיים עם מקלון עטוף בגזה. בהמשך הלילה אפשרו לי גם לשתות שתי לגימות של מים בכל פעם. גיליתי שיש לי 4 דברים שונים מחוברים  אל הידיים, 2 בכל יד, אינפוזיות ומודד לחץ דם פנימי בתוך העורק ועוד כל מיני דברים. עד עכשיו, שבוע וחצי אחרי,  יש לי סימנים כחולים ענקיים מהדברים הללו בתוך העורקים.

     

    בשבע בבוקר כבר ידעתי שמותר להתקשר לאנשים, לפני כן לא העזתי כי היה לי לא נעים. התקשרתי לנמרוד שיצא בדרך אל ביה"ח. אח"כ התקשרתי לחבר טוב שלי, דיברנו על הניתוח (בכיתי כל הזמן), על מבחן התיזה שלי  (היה דווקא טוב לשנות נושא לנושא שאני לא אבכה ממנו). ביקשו ממני לא לדבר בטלפון כי אנחנו בהתאוששות, עשיתי הפסקה ל-5 דקות והתקשרתי שוב, בכל זאת ההתאוששות הזאת היא שלי וזה מה שעוזר לי. אז עד הרגע שיצאתי משם דיברתי בסלולרי ובכיתי.

     

    כאן לכאורה אמור להסתיים החלק של הניתוח בסיפור, אבל לא! זה הסיפור שלי והוא ארוך, מסובך ומסתבך, ולכן החלק הזה ממשיך.

    העלו אותי למחלקה שבקומה 2 וקיוותי לראות את הבת הקטנטנה שלי. קיבלתי חדר מול תחנת האחיות בגלל קיסרי ובפרט בגלל מצבי החירום המופלאים שהצלחתי להגיע אליהם. במחלקה התברר לי שעד שאני לא אוכל לקום מהמיטה בעצמי ולהתרחץ ולעבור לכסא גלגלים אני לא אוכל לעלות לפגייה לראות אותה. שוב בכיתי ובכיתי ובכיתי. יש לי עוד ארבע שעות עד שבכלל יהיה מותר לי לנסות לקום.

    בינתיים הוציאו לי את הקטטר הנוראי, איזו הקלה!. התחילו לנתק אותי מכל הדברים שהיו מחוברים לי לידיים, את אחת מהברנולות סירבו להוריד בינתיים, אבל משלושת האחרים נפטרתי לפחות.

    באו לבקר אותי קרן ועוד חברה. קיוויתי שיגיעו כמה שיותר אנשים כדי שאוכל להעביר את הזמן עד שאצליח לעלות ולראות אותה.

     

    בשעה 11 בערך, בזמן ביקור רופאים שכלל את אוסלנדר ועוד המוני רופאים וגם את ד"ר קידר שביצע את מעקב ההריון במשך ההריון שלי (והופתע לראות שאני זו שעושה את כל הבעיות האלה וכולם מדברים עליה ועל הניתוח שלה). שאלו אותי מה שלומי (כמובן שאמרתי שאני רוצה לראות אותה). ואז אוסלנדר אמר "השארנו לך משהו בבטן ואנחנו צריכים להוציא אותו". הייתי בטוחה שהשאירו לי מספריים או משהו כזה. שאלתי מה זה ואמרתי לו שחבל שהם לא הוציאו את זה אתמול בניתוח, והאם צריך לפתוח לי את הבטן שוב. הוא אמר לי שמדובר בטמפון ברחם, ושההוצאה היא הליך גיניקולוגי פשוט, פרוצדורה שדורשת רק כיסא גיניקולוגי ומעין פינצטה כדי לשלוף (וכנראה שלא יזיק גם איזשהו גיניקולוג שיעשה את העבודה). הוא אמר שנוציא את זה בערב. שאלתי אם זה כואב, והוא אמר שמעט, וטוב שיש פתיחה, כי זה יאפשר להוציא אותו יותר בקלות.

     

    כעבור שעתיים בערך הוקדם הערב, הודיעו לי שהולכים לחדר פעולות כדי להוציא את זה עכשיו כי חוששים מזיהום. הוכנסתי לחדר פעולות, מולי אוסלנדר, קידר, מרדים ועוד הרבה רופאים. אז כנראה לא הייתי ממש במיטבי ולא עשיתי אחד ועוד אחד - הליך פשוט ממש, אז למה יש שם כל כך הרבה רופאים ועוד כל כך בכירים, ולמה יש מרדים?. פשוט מאוד חששו שהדימום יחזור ברגע שיוציאו את זה אבל כמובן שלא אמרו לי את זה (את האחד ועוד אחד עשיתי רק אח"כ). הם הסתכלו בעדינות באולטרסאונד דרך הבטן כדי לראות היכן בדיוק ממוקם הטמפון הענק (למרות שנמרוד אמר שהוא שמע את אוסלנדר אומר שהוא זוכר בדיוק איפה הוא שם את זה). הכניסו ספקולום (המכשיר שאני שונאת!) והזיזו מצד לצד באופן לא נעים במיוחד. ואז אוסלנדר הודיע לי שאי אפשר להוציא את זה ככה כי זה נורא יכאב לי והם רוצים לעשות הרדמה כללית.

    שוב קיבלתי מסיכת חמצן, החזקתי יד לד"ר קידר, ושוב בתחילה נראה שלא קורה כלום ובנשימה הרביעית כבר לא הייתי שם.

     

    התעוררתי. המון אנשים עברו ושאלו מה שלומי. אוסלנדר ואח"כ קידר באו לדבר איתי על הניתוח שהיה ואמר שיש לנו מה לדבר בנוגע לעתיד. הוא אמר גם שהדימום באמת נפסק לשמחת כולם.

    הוחזרתי לחדרי, התעקשתי לקום ולהתקלח כבר עכשיו כי אני רוצה לעלות לפגייה. לא ממש הצלחתי לעמוד לבד הייתי מסוחררת וכמעט התעלפתי, הוחזרתי למיטה. מאוחר יותר עזרו לי להתקלח על מעין כסא גלגלים שנראה כמו אסלה. כשניסיתי לעבור לכסא גלגלים ולשבת עליו, ראיתי שאני עוד שנייה מתעלפת, וכבר חזרתי מיוזמתי למיטה. ניסיתי להישאר לשבת על המיטה, כדי שיהיה לי קל יותר לקום, אבל גם שם לא צלחתי יותר מדקות ספורות. נכנעתי והרמתי רגליים על המיטה, אאלץ להמתין עוד. תמי היא זו שעזרה לי להרים את הרגליים למיטה אחת אחת, והראתה לי שבעזרת הנשימות שלמדתי בסדנה אפשר להתגבר על הכאב ולזוז למרות הכאב החד. השתמשתי בשיטה הזו כל פעם שרציתי לזוז או לקום וכאב לי.

    כמובן שכל הזמן הזה בכיתי וכעסתי, וכעסתי ובכיתי. עד עכשיו אני חושבת שזה לא הגיוני שאין איזו פרוצדורה שאמא תראה את הילדה שלה אחרי קיסרי כשהיא בפגייה, אבל יש לי מספיק דברים חיוביים לחשוב על כרמל, כך שאני יכולה להתגבר על מה שקרה.

     

    בשעות הצהריים (מארבע) הגיעו אליי המוני אורחים (כ-30 אורחים), הם כמובן ביקשו רשות לפני שהגיעו ואני הסכמתי כי רק רציתי להעביר את הזמן עד שאתחזק כדי לראות את הבת הפיצית שלי. אני יודעת שלרוב האנשים לא מתאים לראות אנשים בכלל, בטח לא כמות כזו, ופחות מיום אחרי ניתוח, אבל אני בנאדם שככל שיש יותר אנשים הוא חש הרבה יותר טוב ולי זה מאוד עוזר - טלפונים, ביקורים וכו'.  אם הייתי יודעת איך נראיתי באותו רגע הייתי בהחלט מסרבת שמישהו יראה אותי. כל מי שהתקשר או ביקר שאל איך קוראים לה, ברמת העיקרון החלטנו על השם יולי מזמן כבר, אבל אני אמרתי שאני לא יכולה להגיד בוודאות עד שאני אראה אותה בעצמי. בשעה 21:00 רציתי לנסות שוב לעלות לכיסא גלגלים, הפעם הצלחתי, אני בדרך אל הבת שלי, איזו התרגשות.

     

    במעלית ראיתי את עצמי במראה, לבנה יותר מסיד, וזה לא סתם ביטוי הייתי ממש ממש לבנה וחיוורת, הפנים היו נפוחות בטירוף, העיניים עוד יותר, והיו סדקים קטנים כאלו שהיו העיניים שלי. הנפיחות נבעה כנראה משתי ההרדמות הכלליות שעברתי ומהבכי הבלתי פוסק של 20 שעות כמעט (פרט לשעות הביקור של המוני האורחים). הבנתי למה כולם כל כך דאגו לי, נראיתי כאילו אני הולכת להתפגר כאן ועכשיו.

     

    לחלק הקודם: סיפור ההריון והלידה של יולי - ההריון (חלק ראשון מתוך שלושה)

    החלק הבא (והאחרון) יפורסם מחר


    לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה 

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (36)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        5/6/07 23:24:

       

      צטט: ליאור רועי 2007-06-04 16:16:18

      הבטחתי וחזרתי.

      :-)

      תודה לך :-)

        4/6/07 16:16:

      הבטחתי וחזרתי.

      :-)

        2/6/07 23:34:

       

      צטט: עדנה ויסלר 2007-06-02 21:26:56

      ליזה...

      הדבקתי גם את התגובה שלך, כדי לחסוך לך זמן,

      כדי שתוכלי להתפנות לכתיבת ועריכת החלק השלישי...

      אבל, משום מה היתה לי הרגשה שלא תוותרי על זכות התגובה:)...

       אז הנה אני שוב לא מוותרת מחייך

        2/6/07 23:31:

       

      צטט: shine 2007-06-02 17:21:43

       

      צטט: מו קושלה 2007-06-02 00:44:09

      אני כנראה מזוכיסטית כי אני מתכוונת לקרוא גם את החלק השלישי.

      עוד מלים פה שאני לא מכירה.. אבל מרגיש כמו סיפור מתח.

      אני לא מתכוונת להביא ילדים לעולם. אאמץ במקום.

      אמא'לה

      היי זה באמת סיפור קשה, מאוד, אבל לא לכולן ההריון והלידה קשים אני מכירה נשים רבות, כמוני, שחוויית ההריון והלידה היו נפלאים עבורן.

      מדגישה שוב ושוב ושוב - זו לא דוגמא קלאסית של הריון ולידה, זה בערך הכי גרוע שיכול להיות. ובפעם הבאה אני מזמינה הריון ולידה נפלאים בבקשה :-)

      צטט: לא-רואה-ממטר 2007-06-02 17:32:00

       

      צטט: shine 2007-06-02 17:21:43

       

      היי זה באמת סיפור קשה, מאוד, אבל לא לכולן ההריון והלידה קשים אני מכירה נשים רבות, כמוני, שחוויית ההריון והלידה היו נפלאים עבורן.

      גם לי ההריון הלך בקלות, הלידה לא כל-כך, אבל גם בסדר. אבל אני ממש לא מעוניינת ללדת שוב. לא מתאים.

      מה שהכי חשוב שכל אחת תעשה מה שמתאים לה ומה שטוב בעבורה.

       

        2/6/07 23:21:

       

      צטט: el_greco 2007-06-02 12:10:29

       

      צטט: ריצ'רד סמית 2007-06-02 00:50:11

      אאוץ...

      כל כך הרבה כאב, ממש בהתאם לקללה בעקבות החטא הקדמון: "בצער תלדי בנים".

       בעצב תלדי, אבל באושר תגדלי. זו הברכה הגדולה שאפילו הסיפור המפחיד והכואב הזה מתגמד לעומתה.

      ילדים הם שמחה. ילדים הם ברכה. ילדים הם נחמה ותקווה. ויולי המתוקה בפרט :) 

      בהחלט. מסכימה עם כל מילה. צוחק

      (ואני בטוחה שגם יולי תסכים)

      צטט: לא-רואה-ממטר 2007-06-02 16:38:57

      לא ארבה במילים. את גיבורה. פשוט גיבורה ענקית.

      תיכף אבדוק אם יש לי כוכבים לתת.

      למרות שכוכב זה שטויות במיץ. מגיע לך פי 10,000 ורק אושר ובריאות.

      תודה תודה תודה.

      (וגם על הכוכב)

      ואמן על האושר והבריאות.

        2/6/07 23:17:

       

      צטט: עמית כנעני 2007-06-02 09:54:13

      איזה סיוט :-/

      קיסרי חירום, אפילו רגיל וללא סיבוכים הוא סיוט איכשלא יהיה, גם כשהכל סופר-תקין עם המנותחת, ואני קוראת את מה שאת כותבת ומצטמררת.. נורא.

      כשאני הלכתי (נסעתי..) לראשונה לפגיה אחרי הניתוח לראות את הקטנה שלי התעלפתי כמה פעמים, ואני זוכרת היטב את הכאבים.., תענוג קטן אחרי קיסרי.. מחכה לקרוא על הפגישה הראשונה איתה..

       הכאבים אחרי קיסרי הם כאבי תופת, גם טריקים כדי להתמודד איתם למדתי מאוחר מדי, ולפחות יכולתי לייעץ לאחרות מניסיוני איך טיפה להקל על ההתמודדות בהחלמה.

      ותודה על ההזדהות.

      צטט: עידית ב 2007-06-02 11:24:21

      זה מסוג הפוסטים שאני לא יכולה לקרא בהם כל מילה (הדילוגים הם המקבילה על האצבעות של העיניים, כשרואים מראות זוועה)

      מזעזע ממש וגם מפחיד. מזל שלי יש כבר שלושה ילדים ומספיק לי...

      גם אני מחכה לשמוע על המפגש הראשון שלכן :-)

      לי יש  רק אחת, וזה בהחלט לא מספיק לי. 

      אבל קודם צריך למצוא את המתאים.  

        2/6/07 21:43:

       

      צטט: בני פ. 2007-06-02 02:09:36

      הסיפור מדהים ויש לך המון מזל להיות כאן ולספר אותו.

      מצד אחד מדהים איך גם בימינו עם כל הקידמה, לידה היא עדיין סיכון פוטנציאלי גדול, ואין לנו שליטה על מידת הסיכון.

      מצד שני עד כמה שאומרים שהחיים הם מאוד שבריריים, מתגלים גם מקרים כמו כאן של עמידות ומאבק מפתיעים של הגוף שלנו.

      מכל הפוסטים הקודמים אי אפשר לנחש שעבר עלייך כל כך הרבה.

      כל הכבוד.

      בני

      בהחלט יש לי מזל גדול. כמה שהסיבוכים נדירים והסיכונים קטנים תמיד יכול לקרות משהו שלא צפינו, והנה מתברר שכל מה שלא יכולתי לדמיין אפילו קרה בסופו של דבר.

      ותודה רבה. 

      צטט: solix56 2007-06-02 07:37:03

      אולי זאת שאלה חטטנית

      אולי השכלתי הרפואית מיושנת

       

      כשותף לתרחישים דומים אם כי פחות מסובכים ובחלקם יותר טרגיים

      לפני כרבע יובל (בלי אינטרנט בלי ספריות נגישות)

      אמרו לי שאירועים כאלה מתרחשים עקב שימוש באמצעי מניעה ....

       

      וכפארפרזה על תגובתו המקראית של האב ריצ'רד סמית :

      אמנם בעצב תלדי בנים

      אך בעצב כפול תלדי בנים אם תנסי להתערב (לתכנן) את מעשי הברייאה

       לא הבנתי מה הכוונה. בכל מקרה איש אינו יודע את הסיבות למה שקרה, אז אני בטח שלא מתיימרת לנחש מה הסיבות. וזה גם לא קורה בדרך כלל, אני לא מכירה אף אחת שקרה לה מקרה כזה, אז קשה להאמין שזה קשור לאמצעי מניעה כזה או אחר, כי בטח היינו שומעים על זה משהו.

       

        2/6/07 21:26:

      ליזה...

      הדבקתי גם את התגובה שלך, כדי לחסוך לך זמן,

      כדי שתוכלי להתפנות לכתיבת ועריכת החלק השלישי...

      אבל, משום מה היתה לי הרגשה שלא תוותרי על זכות התגובה:)...

       

        2/6/07 20:53:

       

      צטט: ריצ'רד סמית 2007-06-02 00:50:11

      אאוץ...

      כל כך הרבה כאב, ממש בהתאם לקללה בעקבות החטא הקדמון: "בצער תלדי בנים".

       

       במקרה הזה זה דווקא "בצער תלדי בנות". ובהחלט אאוץ'.

      צטט: יואב עינהר 2007-06-02 02:07:10

      תרמת את גופך למדע, בעודך בחיים.

       וואלה נכון. מדויק. (והם באמת דיברו על זה בישיבות בוקר עוד כמה ימים טובים).

       

       

        2/6/07 17:32:

       

      צטט: shine 2007-06-02 17:21:43

       

      היי זה באמת סיפור קשה, מאוד, אבל לא לכולן ההריון והלידה קשים אני מכירה נשים רבות, כמוני, שחוויית ההריון והלידה היו נפלאים עבורן.

      גם לי ההריון הלך בקלות, הלידה לא כל-כך, אבל גם בסדר. אבל אני ממש לא מעוניינת ללדת שוב. לא מתאים.

        2/6/07 17:21:

       

      צטט: מו קושלה 2007-06-02 00:44:09

      אני כנראה מזוכיסטית כי אני מתכוונת לקרוא גם את החלק השלישי.

      עוד מלים פה שאני לא מכירה.. אבל מרגיש כמו סיפור מתח.

      אני לא מתכוונת להביא ילדים לעולם. אאמץ במקום.

      אמא'לה

      היי זה באמת סיפור קשה, מאוד, אבל לא לכולן ההריון והלידה קשים אני מכירה נשים רבות, כמוני, שחוויית ההריון והלידה היו נפלאים עבורן.

        2/6/07 16:38:

      לא ארבה במילים. את גיבורה. פשוט גיבורה ענקית.

      תיכף אבדוק אם יש לי כוכבים לתת.

      למרות שכוכב זה שטויות במיץ. מגיע לך פי 10,000 ורק אושר ובריאות.

        2/6/07 15:55:

       

      צטט: shine 2007-06-02 00:39:45

      קראתי בשקיקה כל מילה, חלק ראשון וחלק שני.

      אני מחפשת את המילים שיוכלו לתאר את מה שאני מרגישה עכשיו וקשה לי. את פשוט גיבורה - אם אפשר להגדיר את זה ככה. עברתי קיסרי רגיל עם הראשון ואני יודעת מה זה קיסרי ומכירה את הכאבים שאחרי, אבל רק לדמיין מה את עברת ....קשה.

       

      האור שליווה אותי בקריאה זה שיש לך את יולי וליולי יש אותך וזה הדבר הכי חשוב עלי אדמות.

       

      מחכה לפרק הבא....

      המילה הכי חשובה שיש לי היא פשוטה: תודה.

      יולי בהחלט אור גדול, אני לא מתחרטת לרגע.

      צטט: מו קושלה 2007-06-02 00:44:09

      אני כנראה מזוכיסטית כי אני מתכוונת לקרוא גם את החלק השלישי.

      עוד מלים פה שאני לא מכירה.. אבל מרגיש כמו סיפור מתח.

       

      אני לא מתכוונת להביא ילדים לעולם. אאמץ במקום.

      אמא'לה

       מזוכיסטית - אבל יש תקווה,החלק האחרון כבר אופטימי יותר.

      המילים שאת לא מכירה לא חשובות - העיקר הרעיון המרכזי.

      ושוב תזכרי, שזו לא דוגמא לכלום, סתם צירוף מקרים מטורף ובלתי אפשרי. 

        2/6/07 15:49:

       

      צטט: עדנה ויסלר 2007-06-01 23:52:36

      ליזה האחת והיחידה

      לא נעים לי להיות המגיבה הראשונה בעמוד הפוסט, מרוב התרגשות למקרא הסיפור, שקראתי, גם את חלקו הראשון בנשימה עצורה ופשוט אני מרגישה שיתוק וצמרמורת בכל הגוף ולא אכפת לי שאני מאחרת לארוחת ערב אצל ההורים שלי עכשיו, אבל הייתי חייבת לכתוב לך שתדעי שאת באמת משומשו מיוחד ולחשוב שכתבת את זה או חלק מזה שבוע וחצי אחרי (אם הבנתי נכון, לפי אחד המשפטים שם) וכל העמידות שלך, הגבורה והאומץ וקור הרוח, עוד תשבצים את פותרת לי באמצע המתח, וההומור...(אני סתם ילדתי ב12 שעות של צירים שהסתיימו במצוקת עובר שהובילה ללידת ואקום/מלקחיים, בלי שום אלחוש ולא הוצאתי הגה מרוב שפחדתי להבהיל את התינוקת...מהתחלה רציתי שהיא תיוולד לעולם שקט ורגוע...אז מה אם טיפסתי על הקיר וראיתי כוכבים ולא של הקפה מרוב יסורים...וכשהרופא תפר אותי וזה התארך כנצח שאלתי אותו אם הוא עושה מאקרמה וכשאבדתי כמויות אדירות של נוזלים למיניהם שאלתי משהו על מפלס הכנרת והתפלאתי כשאף אחד לא צחק מההומור שלי) ואת לא באמת חושבת שמישהו מאתנו יחזיק מעמד ויסכים לחכות עד מחר לחלק השלישי והאחרון...למרות שאני חייבת לציין שזאת שיטה מאוד מקדמת מכירות, ככה, כמו בטלנובלה שמתמכרים אליה. והתיאורים האלה שלך......שנכנסים למוח וילכו איתי עכשיו, בלית ברירה, לארוחת הערב של יום שישי את יודעת...

      כאמור, לא נעים היה לי לכתוב לך ככה (מבטן אל בטן) בפורום הציבורי, ומי יודע אם לא כולם קראו ומחכים שמישהו אחר יכתוב קודם....וסמני או הדגישי אם יש שורות או מלים מכאן שאת רוצה שאשלח לתגובות לעיניי כל (אפשר לחשוב, מקסימום 436 צופים, לא? את טובה במספרים)אבל כוכב אני חוזרת לתת וחיבוק גדול, ואהבה!

      עדנה

      עדנוש יקרה,

      כמו תמיד הצלחת להצחיק אותי גם פה. אני מאוד אוהבת אותך (וגם את מה שאת כותבת), נראה לי שאנחנו יכולות להסתדר נהדר יחד.

      אני מרשה לך לכתוב את כל התגובה כמו שהיא בעמוד של הפוסט, היא מדהימה בעיניי, גם התחושות שלך וגם זה שהסיפור הולך איתך לארוחת ערב שישי מעביר בעיניי המון. כמו שהיא, פשוט קופי-פייסט.

      אוהבת,

      ליזה

      נ.ב

      אני אשמח מתישהו שנדבר באופן קצת יותר אישי אם יתחשק, בצ'אט או בטלפון, או אולי אפילו נקבע לנו פגישה מתישהו.

       לא נותר לי אלא לחזור על עצמי:  עדנוש יקרה, הצלחת להצחיק אותי.

      התכוונתי שאת יכולה לשים את כל התגובה שלך, ושמת גם את כל התגובה שלי.

      את מדהימה :-) 

        2/6/07 15:15:

       

      צטט: solix56 2007-06-01 20:15:33

      לא מצפים פה בודאי  לתגובות מאהאגף הלא נשי . אבל בכל זאת ;

      ביטוי שלא אמרתי 27 שנה , מזל שכל תהליך הלידה לא התרחש בסורוקה  ...

      יש לי דווקא לינק מעניין אך נאסר עלי להדביק אותו..

      תגובות מהאגף הלא-נשי מתקבלות בברכה. ומזל שזה נגמר ככה.

      צטט: beyond 2007-06-01 20:26:12

      היי ליזה

      סיפור מדהים, כמו שאמרה ליאור רועי נשארתי כל הסיפור עם יד אחת  שמכסה את פי, אני מקווה שאת ובתך בסדר היום, וכל הסיפור הזה נשאר בזיכרונך...

      מחכה לקרוא את ההמשך...חתום

      אנחנו בסדר גמור. ותודה. תוכלי לראות תמונות של הקטנה הזו בגלריה שלי.

      צטט: טל אלכסנדרוביץ שגב 2007-06-01 21:48:42

      וואו זה כמו סיפור מתח.

      2 תובנות ברשותך -

      1. יש רופאים מגעילים שזה פשוט זוועה - עד היום לא אשכח התנהגות של אורטופד אליי בתור ילדה קטנה ששברה את היד. תהיו אנושיים. אתם לא אלוהים וכל מילה שלכם חשובה אז בזהירות !

      2. גברים בחיים לא היו יכולים ללדת ולהתמודד עם לידה בכלל ולידה כמו שלך בפרט.

       

      יש רופאים מגעילים, אבל יש גם רופאים מדהימים והמון. אני הרבה יותר זוכרת את כל אלו המדהימים שליוו אותי כל ההריון והלידה האלה. ולמרות כמות הדמעות המטורפת ששפכתי פה, וגם העצבים על בית החולים בגלל שלא יכולתי לראות את הבת שלי 24(!) שעות מהרגע שהיא נולדה, סלחתי אפילו על זה, כי הם הצילו את החיים שלי. והרוב הגדול היו מדהימים כל הזמן.

       

      הם בהחלט לא אלוהים, ואין ספק שאנחנו כמטופלים צריכים לדעת להתערב, לשאול, לחקור, לתהות ולחשוב. ולא לקבל כל מילה שלהם כאילו שהיא פסק-הדין, ולא לקבל יחס לא טוב בלי להתלונן. צריך לדרוש את מה שמגיע.

       

      ולגבי גברים ולידה - אולי אם לא היתה להם ברירה הם כן היו עושים את זה. קשה לדעת. 

       

        2/6/07 14:15:

       

      צטט: הפיה השחורה 2007-06-01 19:10:28

      איזה סיפור מזעזע. מכירה את הלחץ הזה מהלידה של אחייניתי. מחכה כבר לפוסט הבא.

      מזעזע - כפי שהבטחתי/הזהרתי מלכתחילה. הפוסט הבא בקרוב.

      צטט: levana feldman 2007-06-01 19:24:45

      מפחיד.

      אני מקוה ומניחה שאת והקטנה הסדר.

      בגלל הסתבכויות כאלה, אני נגד לידות בבית.

      כמה שזה נדיר....שלא נדע....

       אני והקטנה בסדר גמור. 

      כמה שהייתי בכיוון של לידה טבעית (וכמה שזה לא יצא), תמיד הייתי נגד לידות בית, נראה לי מסוכן מדי ותמיד עדיף שיהיה צוות ומכשור רפואי ליד. אף פעם אי אפשר לנחש מה היה יכול לקרות. לא היתה שום סיבה שאף אחד מהדברים האלה יקרו לי, ובכל זאת זה קרה. העובדה שמשהו נדיר היא עדיין לא הבטחה שזה לא יקרה לנו.   

       

        2/6/07 14:10:

       

      צטט: ליאור רועי 2007-06-01 19:04:45

      ליזה, לא בטוחה שאני אצליח להעביר את מה שאני מרגישה עכשיו, אולי התיאור יעזור - את מרבית הפוסט קראתי כשידי מכסה את פני, עכשיו כשאני חושבת על זה, זו מחווה של תדהמה ודאגה..

      אני אחכה ל-3 לפני שאגיב עוד

      צטט: ליאור רועי 2007-06-01 19:07:05

      "אין לי כוכבים מהסוג הדרוש"

      אני אחזור..

       תודה על הדאגה, ואני שמחה שהצלחתי להעביר את מה שקרה שם.

      כתבתי את זה לפני כמעט שנה, ולאחרונה קראתי את זה שוב אחרי תקופה ארוכה שלא יצא לי, וזה בהחלט יצא מפחיד, זה שונה מאשר כשחוויתי את זה, כי אז את חייבת להיות שם וזה קורה לך.

      החלק השלישי יגיע היום, אחכה לתגובתך. ושוב המון תודה.

        2/6/07 12:10:

       

      צטט: ריצ'רד סמית 2007-06-02 00:50:11

      אאוץ...

      כל כך הרבה כאב, ממש בהתאם לקללה בעקבות החטא הקדמון: "בצער תלדי בנים".

       בעצב תלדי, אבל באושר תגדלי. זו הברכה הגדולה שאפילו הסיפור המפחיד והכואב הזה מתגמד לעומתה.

      ילדים הם שמחה. ילדים הם ברכה. ילדים הם נחמה ותקווה. ויולי המתוקה בפרט :) 

        2/6/07 11:24:

      זה מסוג הפוסטים שאני לא יכולה לקרא בהם כל מילה (הדילוגים הם המקבילה על האצבעות של העיניים, כשרואים מראות זוועה)

      מזעזע ממש וגם מפחיד. מזל שלי יש כבר שלושה ילדים ומספיק לי...

      גם אני מחכה לשמוע על המפגש הראשון שלכן :-)

        2/6/07 10:27:

      תגובה לריצרד

       ראשית תודה על תרגום השיר http://cafe.themarker.com/view.php?t=47249

       הפורום שיצרת http://img67.imageshack.us/my.php?image=purrint264uc2.jpg

      קיים וחי יש  אפילו תגובות משלשום  אבל לא ניתן להיכנס לתכנים.

       

       והיות והתחלת בהבאת פסוקים :

      אז "נקרא לנערה ונשאל את פיה"  אם היא קבלה דיאגנוזה כזאת

        2/6/07 09:54:

      איזה סיוט :-/

      קיסרי חירום, אפילו רגיל וללא סיבוכים הוא סיוט איכשלא יהיה, גם כשהכל סופר-תקין עם המנותחת, ואני קוראת את מה שאת כותבת ומצטמררת.. נורא.

      כשאני הלכתי (נסעתי..) לראשונה לפגיה אחרי הניתוח לראות את הקטנה שלי התעלפתי כמה פעמים, ואני זוכרת היטב את הכאבים.., תענוג קטן אחרי קיסרי.. מחכה לקרוא על הפגישה הראשונה איתה..

        2/6/07 09:39:

       

      צטט: solix56 2007-06-02 07:37:03

      אולי זאת שאלה חטטנית

      אולי השכלתי הרפואית מיושנת

       

      כשותף לתרחישים דומים אם כי פחות מסובכים ובחלקם יותר טרגיים

      לפני כרבע יובל (בלי אינטרנט בלי ספריות נגישות)

      אמרו לי שאירועים כאלה מתרחשים עקב שימוש באמצעי מניעה ....

       

      וכפארפרזה על תגובתו המקראית של האב ריצ'רד סמית :

      אמנם בעצב תלדי בנים

      אך בעצב כפול תלדי בנים אם תנסי להתערב (לתכנן) את מעשי הברייאה

       

      השאלה אילו אמצעי מניעה... למה שהקונדום ישפיע? אבל אולי הגלולות כן בדרכים שאנחנו לא מודעים להן... הרי זה משפיע על גוף האישה בכל כך הרבה דרכים שאנחנו כן יודעים.

       

      אבל מה האפשרות השניה? לא לשכב כפי שהיה לפני כמאה שנה? אילו החברה היתה ממשיכה להיות פוריטנית כפי שהיה בזמנו, למשל בשביל לצאת צריך את אישור האב... אזי אולי לא היתה כזו בעיה של איידס באפריקה...  

      האם יש יחס ישיר בין עושר והשכלה וקיום יחסי מין?

      הרי למשפחות ממעמד יותר גבוהה יש מספר מועט של צאצאים בדרך כלל (אירופה השבעה עם קצב ריבוי אוכלוסין של רק ילד אחד, כלומר גידול שלילי לעומת אפריקה עם עשרות ילדים שמתים מאיידס...)

      קיום יחסי מין רק בתוך מסגרת נישואים?

      אובדן מעמד התא המשפחתי?

      בילוי במועדוני ריקודים בהתאם לסלוגן: "סקס סמים ורוק'נ'רול", אף על פי שרוק כבר לא שומעים...

      האם אפשר לקבוע שדרך אחת יותר טובה מהדרך השניה?

       

      בזמנו יצרתי את הפורום הזה: http://img67.imageshack.us/my.php?image=purrint264uc2.jpg

       

      אולי ככה?

      [URL=http://img67.imageshack.us/my.php?image=purrint264uc2.jpg][IMG]http://img67.imageshack.us/img67/9594/purrint264uc2.th.jpg[/IMG][/URL]

       

      בכל מקרה, הרעיון היה לדון בסטוצים וכו' לעומת אהבה וסוג של מחאה, אנשים מצהירים בהרשמם לפורום הזה שהם בעד אהבה מלאה ונגד הנאות גופניות זמניות או קבועות בלי "שטויות מסביב".

       

       

       

       

       

       

        2/6/07 07:37:

      אולי זאת שאלה חטטנית

      אולי השכלתי הרפואית מיושנת

       

      כשותף לתרחישים דומים  אם כי  פחות מסובכים ובחלקם יותר טרגיים

      לפני כרבע יובל (בלי אינטרנט בלי ספריות נגישות)

      אמרו לי שאירועים כאלה מתרחשים עקב שימוש באמצעי מניעה ....

       

      וכפארפרזה על  תגובתו  המקראית של האב  ריצ'רד סמית :

      אמנם בעצב תלדי בנים

      אך בעצב כפול תלדי בנים אם תנסי להתערב (לתכנן) את מעשי הברייאה

        2/6/07 02:09:

      הסיפור מדהים ויש לך המון מזל להיות כאן ולספר אותו.

      מצד אחד מדהים איך גם בימינו עם כל הקידמה, לידה היא עדיין סיכון פוטנציאלי גדול, ואין לנו שליטה על מידת הסיכון.

      מצד שני עד כמה שאומרים שהחיים הם מאוד שבריריים, מתגלים גם מקרים כמו כאן של עמידות ומאבק מפתיעים של הגוף שלנו.

      מכל הפוסטים הקודמים אי אפשר לנחש שעבר עלייך כל כך הרבה.

      כל הכבוד.

      בני

        2/6/07 02:07:
      תרמת את גופך למדע, בעודך בחיים.
        2/6/07 00:50:

      אאוץ...

      כל כך הרבה כאב, ממש בהתאם לקללה בעקבות החטא הקדמון: "בצער תלדי בנים".

       

        2/6/07 00:44:

      אני כנראה מזוכיסטית כי אני מתכוונת לקרוא גם את החלק השלישי.

      עוד מלים פה שאני לא מכירה.. אבל מרגיש כמו סיפור מתח.

       

      אני לא מתכוונת להביא ילדים לעולם. אאמץ במקום.

      אמא'לה

        2/6/07 00:39:

      קראתי בשקיקה כל מילה, חלק ראשון וחלק שני.

      אני מחפשת את המילים שיוכלו לתאר את מה שאני מרגישה עכשיו וקשה לי. את פשוט גיבורה - אם אפשר להגדיר את זה ככה. עברתי קיסרי רגיל עם הראשון ואני יודעת מה זה קיסרי ומכירה את הכאבים שאחרי, אבל רק לדמיין מה את עברת ....קשה.

       

      האור שליווה אותי בקריאה זה שיש לך את יולי וליולי יש אותך וזה הדבר הכי חשוב עלי אדמות.

       

      מחכה לפרק הבא....

        1/6/07 23:52:

      ליזה האחת והיחידה

      לא נעים לי להיות המגיבה הראשונה בעמוד הפוסט, מרוב התרגשות למקרא הסיפור, שקראתי, גם את חלקו הראשון בנשימה עצורה ופשוט אני מרגישה שיתוק וצמרמורת בכל הגוף ולא אכפת לי שאני מאחרת לארוחת ערב אצל ההורים שלי עכשיו, אבל הייתי חייבת לכתוב לך שתדעי שאת באמת משומשו מיוחד ולחשוב שכתבת את זה או חלק מזה שבוע וחצי אחרי (אם הבנתי נכון, לפי אחד המשפטים שם) וכל העמידות שלך, הגבורה והאומץ וקור הרוח, עוד תשבצים את פותרת לי באמצע המתח, וההומור...(אני סתם ילדתי ב12 שעות של צירים שהסתיימו במצוקת עובר שהובילה ללידת ואקום/מלקחיים, בלי שום אלחוש ולא הוצאתי הגה מרוב שפחדתי להבהיל את התינוקת...מהתחלה רציתי שהיא תיוולד לעולם שקט ורגוע...אז מה אם טיפסתי על הקיר וראיתי כוכבים ולא של הקפה מרוב יסורים...וכשהרופא תפר אותי וזה התארך כנצח שאלתי אותו אם הוא עושה מאקרמה וכשאבדתי כמויות אדירות של נוזלים למיניהם שאלתי משהו על מפלס הכנרת והתפלאתי כשאף אחד לא צחק מההומור שלי) ואת לא באמת חושבת שמישהו מאתנו יחזיק מעמד ויסכים לחכות עד מחר לחלק השלישי והאחרון...למרות שאני חייבת לציין שזאת שיטה מאוד מקדמת מכירות, ככה, כמו בטלנובלה שמתמכרים אליה. והתיאורים האלה שלך......שנכנסים למוח וילכו איתי עכשיו, בלית ברירה, לארוחת הערב של יום שישי את יודעת...

      כאמור, לא נעים היה לי לכתוב לך ככה (מבטן אל בטן) בפורום הציבורי, ומי יודע אם לא כולם קראו ומחכים שמישהו אחר יכתוב קודם....וסמני או הדגישי אם יש שורות או מלים מכאן שאת רוצה שאשלח לתגובות לעיניי כל (אפשר לחשוב, מקסימום 436 צופים, לא? את טובה במספרים)אבל כוכב אני חוזרת לתת וחיבוק גדול, ואהבה!

      עדנה

       עדנוש יקרה,

      כמו תמיד הצלחת להצחיק אותי גם פה. אני מאוד אוהבת אותך (וגם את מה שאת כותבת), נראה לי שאנחנו יכולות להסתדר נהדר יחד.

       אני מרשה לך לכתוב את כל התגובה כמו שהיא בעמוד של הפוסט, היא מדהימה בעיניי, גם התחושות שלך וגם זה שהסיפור הולך איתך לארוחת ערב שישי מעביר בעיניי המון. כמו שהיא, פשוט קופי-פייסט. 

      אוהבת, 

      ליזה  

      נ.ב

      אני אשמח מתישהו שנדבר באופן קצת יותר אישי אם יתחשק, בצ'אט או בטלפון, או אולי אפילו נקבע לנו פגישה מתישהו. 

      וואו זה כמו סיפור מתח.

      2 תובנות ברשותך -

      1. יש רופאים מגעילים שזה פשוט זוועה - עד היום לא אשכח התנהגות של אורטופד אליי בתור ילדה קטנה ששברה את היד. תהיו אנושיים. אתם לא אלוהים וכל מילה שלכם חשובה אז בזהירות !

      2. גברים בחיים לא היו יכולים ללדת ולהתמודד עם לידה בכלל ולידה כמו שלך בפרט.

       

        1/6/07 20:26:

      היי ליזה

      סיפור מדהים, כמו שאמרה ליאור רועי נשארתי כל הסיפור עם יד אחת  שמכסה את פי, אני מקווה שאת ובתך בסדר היום, וכל הסיפור הזה נשאר בזיכרונך...

      מחכה לקרוא את ההמשך...חתום

       

        1/6/07 20:15:

      לא מצפים פה בודאי  לתגובות מאהאגף הלא נשי . אבל בכל זאת ;

      ביטוי שלא אמרתי 27 שנה , מזל שכל תהליך הלידה לא התרחש בסורוקה  ...

      יש לי דווקא לינק מעניין אך נאסר עלי להדביק אותו..

        1/6/07 19:24:

      מפחיד.

      אני מקוה ומניחה שאת והקטנה הסדר.

      בגלל הסתבכויות כאלה, אני נגד לידות בבית.

      כמה שזה נדיר....שלא נדע....

        1/6/07 19:10:
      איזה סיפור מזעזע. מכירה את הלחץ הזה מהלידה של אחייניתי. מחכה כבר לפוסט הבא.
        1/6/07 19:07:

      "אין לי כוכבים מהסוג הדרוש"

      אני אחזור..

        1/6/07 19:04:

      ליזה, לא בטוחה שאני אצליח להעביר את מה שאני מרגישה עכשיו, אולי התיאור יעזור - את מרבית הפוסט קראתי כשידי מכסה את פני, עכשיו כשאני חושבת על זה, זו מחווה של תדהמה ודאגה..

      אני אחכה ל-3 לפני שאגיב עוד 

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      ליזה פיירמן
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין