מדינה שלמה עושה על האש

 ציוד הכרחי לפסטיבל: ניר טואלט, מים מינרלים, קרם נגד שיזוף, ומשהו נגד יתושים. זהו. אפשר לשכוח את התחתונים בבית. רצוי.

עוד לא הסתיימו הדי הפסטיבלים של פסח, וכבר נערכים למנגלים של יום העצמאות. 

כותרת משנה: התמימות המקסימה של הצעירים, שאפשר לשנות את העולם, ולחלק שווה את המשאבים, תתחלף בעוד 20 ברצון לבעלות פרטית על שטח אדמה שאפשר לנפנף בו על האש. רצוי על הים... יומולדת שמח למדינה!  

אנחנו מדשדשים בחול העמוק והצבעוני של  החוף הדרומי מדי של קיבוץ פלמחים. שועטים אל עבר מה שקרוי "פסטיבל מחאה נגד כרישי הנדל"ן", שזה בעצם הפנינג נגד האנשים הפרטיים, שרכשו את החלק הזה של החוף.אני מתנשפת אחרי ידידי קל הרגליים, שגורר אותי לכל פסטיבל ביקום.

החוף זרוע אנשים בגילאים שונים, במצבים שונים של לבוש, וערנות. חושפים את עורם לויטמין די, ששומר עלינו מפני התאבדות (לא מעוניינת להרחיב, רק אומר שאחוז המתאבדים הגדול בגלובוס מתרחש מדי שנה בסקנדינביה, שם יש מחסור רציני בקרני שמש. אצלנו כ – 450 מתאבדים מדי שנה, 90% מהם הם בני נוער, אבל לנו יש הסיבות שלנו, והן לא מחסור בשמש...).

בכל אופן, אם אני לא חושפת את עורי כדי לקבל כוויה אדומה מהשמש, זה כאילו לא נגמר עדיין החורף. העור האדום הוא נשיקה מתוקה, חריפה, מהעולם.  

למה אתה רץ? אני דוהרת אחריו, נזהרת לא לדרוך על גופות. הוא לא מאט את הליכתו, ומסביר, תוך שהוא ממהר להגיע אל שטח הפסטיבל, כשהאדרנלין בוער בעצמותיו: "שלא תדבק בנו האדישות (של הנהנתנים האלה)" .

חחחחבינינו, אני אומרת לו, איך שאנחנו מתמקמים בפינה קסומה עם הגב לסלע, והפנים לפסטיבל, היינו מתים להיות כרישי נדל"ן, ושקטע החוף הזה יהיה שלנו. הוא: "מה זה המדינה מוכרת את חוף הים, ועוד למספר מצומצם של אנשים. שקוף שזה שחיתות. ומי זה המדינה? אנחנו..!"

בחייך, אני עונה, למה בשדות ים, הולדתנו, ובנחשולים החוף שייך לאנשים שגרים שם? "זה משהו אחר", הוא מגן על המצב."זה נקבע כבר לפני 60 שנה, מה את רוצה עכשיו לשנות את ההיסטוריה?" אז מה מפריע לך, שזה נמכר למעט אנשים, או שזה חדש יותר בזמן, איפה הבעיה? העיקרון הוא אותו עיקרון. הים הוא של כולם, או שהוא לא.

נעלמו הערכים, אני מבכה. כולם מסכימים שכסף זה כוח. מי שאין לו מקטר, ומוחא, עד שיתעשר בעצמו, ומי שיש לו, קונה. "יש ערכים שהם מעבר לדברים", הוא מזכיר לי למה אני אוהבת אותו ואת האותנטיות והתמימות שבו. "הכרישים שקונים את החוף, הם לא יודעים שזה לא בסדר? הם יודעים! זה כמו שהאנס יודע שאסור לאנוס, וצריך להתריע ולהגיד להם את זה..." 

בחורה מתוקה עם גומות, ממארגני האירוע, מוכרת חולצות מחאה, היא מחייכת אלינו, מבקשת שנזוז קצת כדי שהם יעבירו את השולחן שלהם למקום המצוין שלנו. אני, בשם המהפכה, כבר מוכנה אפילו לעזוב את החוף, כשידידי עוצר, "תרגיעי. אף אחד לא זז כאן! את צריכה להבין", הוא מסביר לי כמו לילדה, "שארגונים יש להם נטיות להתרחב, ואנחנו צריכים לשמור על האינטרסים שלנו". ומה האינטרסים שלנו, התפלאתי, הרי באנו לתמוך בהם. להיות בפסטיבל... לקנות חולצות, כדי לתרום למאבק, כי צריך לשלם לעורכי הדין הגדולים האלה, 120 אלף דולר שכר טירחה. שהם גם סוג של כרישים.