שוכב לי במיטה חצי ערום, מנסה לחזור ולהירדם. גופי רפוי ורחב על המיטה שפעם נראתה לי רחבה מדי. המחשבות חולפות בראשי, מסמן לי נקודות ואפשרויות ליום העבודה המתקרב, אך אלו חולפות במהרה ומשאירות אותי חושב על המקום.

כבר עברה כמעת שנה מאז מערכת היחסים היותר משמעותית שהייתה לי, מאז התגרשתי. געגוע מסוים לתנוחת כפית מזרים שטף שאלות שלא מאפשרות לי לחזור ולהירדם וגורמות לי למערבולת תודעתיות.. האם יש במיטה שלי מקום למישהי מעבר לתנוחת הקוסם? האם אני באמת רוצה למצוא את המושא לכמיהה העמוקה למערכת יחסים בונה, בריאה, סינרגטית ותקשורתית שמושטת על משיכה, אהבה והערכה?

ולמי בכלל יש זמן להכניס כזו מערכת יחסים ליום יום? לא לי בוודאי. אז על מי באמת אני עובד כאן? אז מה באמת קורה, רוצה ולא נותן מקום, לא במיטה ולא בחיים?

אוקי הבנתי, אז מה באמת אני צריך (חוץ מפסיכולוג) לוותר על ערגה, ולהשלים עם מה שיש? אולי זו עוד איזו שהיא תקופה כזו שבקצה יהיו תובנות נוספות? אולי זוגיות בכלל לא מתאימה לי ולסגנון חיי וכן כדאי להשלים עם כך?

האם אזכה לאהוב שוב, להיות מאוהב ונאהב? חזק, פרפרים, כן הדדי עם כול הטרוף והתשוקה... חוויות הבנה וכנות עמוקה. או שפשוט לא יצרתי את ההזדמנויות הנכונות להכיר אותה, את האישה השנייה של חיי? וברגע שה "נכונה" תמצא בטווח הרדאר הכול כבר יראה פשוט יותר יזרום ושוב אאבד את זהותי במערכת יחסים?

ואולי זה הוא שורש הפחד שקובע את גופי החצי ערום להתרחב בנחת במרכז המיטה.