לא פעם שאלתי את עצמי, מה יש בה, מה יש באהבה שהיא מתעתעת בי כך. אני אוחזת בה כשהיא טובה אלי, היא מחזירה לי, עוטפת אותי ומפיצה אור רך. היא שופעת כולה טוב ועדינות, חום ודאגה. וברגע אחד היא משתנה, הופכת עורה, הופכת מחוספסת ומרירה. ואני בתוכה מנסה להבין היכן טעיתי. ואולי לא טעיתי?
ואם טעיתי, הלא לא בני אנוש אנו? לאן היא רוצה לקחת אותי? הרי אני דחוקה בפינה, מנסה להבין ולקרוא לה. הרי אני סלחנית, כך מטבעי. אבל היא מטבעה כנראה אינה סרה לתחינותיי.
הרבה אמרו, לי יום יבוא וזה עוד יקרה. את תראי. תהיה לך אהבה גדולה הרבה יותר ממה שהיתה, כי האהבה תמיד חוזרת וחוזרת בגדול.
ואני רק רציתי לעוף..... |