הזמן שאני הכי אוהב בשבוע הוא שעות בין-הערביים של יום שישי. יש משהו אניגמטי בשעות האלה. הדירה שלי עורפית, ולכן שקטה למדי. גם אם אהיה בשעת אחר-צהריים של יום רגיל בבית בשעה הזו, לא יחדרו המולת הרחוב והרעש את חלוני. ועדיין, לשעות האלה יש ביום שישי הרגשה ואווירה אחרת, כאלה שייחודיות רק ליום הזה. אדם דתי בודאי היה אומר שזו קדושת השבת, שנכנסת להיכון. אבל דתי אני לא.
באותן שעות ספורות, שמתחילות אחה"צ ונגמרות כשמחשיך, תל-אביב מתכנסת לרגע לתוך עצמה, לוקחת פאוזה קצרה מהתזזיתיות ומההתרוצצות האינסופית, מרשה לעצמה לקחת נשימה עמוקה. במקום שבו הכל תמיד זז כל כך מהר, נדיר למצוא רגע בו אפשר להכנס למצב של שלווה. לכן, אותן 3-4 שעות חסד בשישי הן נדירות במיוחד בתל-אביב, וגם יקרות בה יותר, מבחינתי. בודאי יותר משווין בירושלים, הרגועה יותר, בה גדלתי.
בשישי אחר-הצהריים אני מקיים לרוב את הטקס של קריאת עיתוני הסופ"ש. ערימת המוספים מכבידה על השולחן בסלון. אני שרוע על הספה, כוס קולה קרה לצידי, מדי פעם חתול או שניים על ברכיי. אני עובר על העיתונים השונים אחד אחד. מתחיל באלו שתוכנם הוא הרלוונטי לי ביותר - "7 לילות" ו"פרומו", ממשיך משם למגזינים - "7 ימים", "סופשבוע" ו"מוסף הארץ", ומשם, בסדר רנדומלי יותר, מגיע למקומונים, למוספים הפוליטיים וכמעט תמיד רק בסוף - למוספים הכלכליים.
גם פסקול יש לטקס הזה. בדרך כלל זו הזדמנות מתאימה לשמוע מוסיקה חדשה. אני שולף דיסקים חדשים שקניתי או קיבלתי לאחרונה מ"הפינה לשיפוטכם" (שהיא ערימת דיסקים שמונחת בצד, בה יושבים אלו שטרם שמעתי או שטרם החלטתי מה אני חושב עליהם), מכניס אותם לסטריאו אחד אחרי השני, ו"בודק" אותם. מתרשם, ומנסה להחליט אם הם עולים לקו הגמר - הדיסקים שגם יצטרפו לאוסף הקיים, או כאלה שיעברו הלאה. לפעמים מספיקה שמיעה אחת (לפעמים אפילו חצי... למרות שאני לא נוהג להפסיק שמיעה חדשה באמצע), לפעמים צריך יותר. יש את הדיסקים שמיד ברור שלא תרצה לשמוע שוב. יש את אלו ש"גדלים עליך" לאט לאט. ויש את אלו שגם אחרי הפעם השלישית אתה לא בטוח לאיזה כיוון הם יזוזו.
לפעמים, אחרי כמה עיתונים, אין לי כוח לקרוא את השאר. אז אני מפסיק באמצע ויוצא לטיול רגלי. מה שהתחיל ככורח כשעברתי לת"א והייתי נטול רכב, הפך להנאה גדולה. פשוט ללכת ברגל. בלי יעד מוגדר, ללא מטרת הגעה לאיפושהו. להסתובב בטריטוריה, להחליט רנדומלית לאיזה כיוון ללכת, לאיזו פניה להיכנס, אם לעשות את המסלול של שדרות חן - רוטשילד - אלנבי, או אולי בן-גוריון - דיזנגוף, או בכלל פרישמן ולאורך חוף הים. בשעת הביניים הזו האנשים כבר סיימו את ההתבליינות של שישי בצהריים, אבל עוד לא יצאו לזו של שישי בערב/לילה. הרחובות שקטים יחסים, ומי שהולך בהם ברגל יכול לספוג הכי טוב את אותה הרגשת שלווה נדירה.
לנושאים שהועלו כאן - שישי בין-הערביים ושמיעת מוסיקה, מתחבר הנושא הבא:
בשעה טובה, הוציא שלומי שבן סינגל ראשון מהאלבום השני שלו. לשיר (המקסים) קוראים "מוכן לאהבה". בחוסר ציניות ובעדינות, שלא מאוד אופיינים לשבן של האלבום הראשון, הוא מתפייט על state of mind של בשלות לקבלת הדבר האמיתי. היה מי שנבהל ששבן עוד רגע הופך לדניאל סלומון, אבל לי "מוכן לאהבה" נשמע כמו שלב הגיוני, נכון ובריא בהתבגרות שלו כאדם וכמוסיקאי. אחרי אלבום בכורה מצוין שהיה מלא בטקסטים מושחזים, חלקם לא פחות ממבריקים, אשר התייחסו לאהבה יותר כאל הקוץ בתחת שנלווה לסקס, טוב לראות את שבן פותח את הלב.
ארקדי דוכין מספר שכתב את השיר "יש בך", ובו השורה "יש בך משהו שונה", לאחר שראה את הסרט "אנני הול" הנפלא של וודי אלן. אלן אומר שם לדיאן קיטון: There's something different about you. באלבום ההופעה של "החברים של נטאשה" דוכין מספר שלאחר ששמע את המשפט הזה, הוא קם באמצע הסרט והלך לפסנתר, לכתוב את השיר. לפני ששלומי שבן שר בהופעותיו את "מוכן לאהבה" הוא מספר איך קיבל את ההשראה לכתוב את השיר מפיסקה בספר "עיין ערך: אהבה" של דויד גרוסמן ("לא גמרתי אותו. היה כתוב 'עיין' - אז עיינתי").
"לראשונה מאז הפרשה הקצרה שלי עם איילה הרגשתי שאני מאוהב. לא ידעתי בדיוק במי. מכל מקום, הייתי מוכן לאהבה. אולי זה הדבר שבזכותו עלו הדברים יפה כל כך".
לפני כחודשיים קיים פרופ' נסים קלדרון אירוע מחווה לדוד גרוסמן, בו ביצעו מוסיקאים מספר שירים שהוא כתב. שבן גם היה שם, כדי לשיר את "מוכן לאהבה". הסגנון הרגוע, העדין והשליו של השיר התחבר נהדר לאותה אוירת שישי אחה"צ, זמן קיום האירוע. כשאני חושב על זה, יש מצב ש"מוכן לאהבה" הוא הכי "שיר של שישי אחר הצהריים" שאפשר.
גם הקליפ החדש לשיר הזה, קליפ שעושה מחווה מקסימה ליצחק קלפטר, נראה כאילו הוא מתרחש ממש באותן שעות בין ערביים של שישי.
|