השנה מדדתי אוטו חדש = מעבדות לחרות

  מחושך לאור, מעבדות לחרות, מחורף לקיץ, מכל ההפכים שתמצאו, עכשיו, האביב, הפסח הזה? אלה הימים הכי יפים בשנה. הנה למה אני שמחה. בסרט "קזינו רויאל", העבריין שמפסיד בקזינו זורק את מפתחות מכונית הפאר לג'יימס בונד. לסוכן 007 נשאר רק להזכיר ללוזר להשאיר לו גם את כרטיס החנייה, וזהו. ככה מעבירים בעלות בהוליווד. 

כשאני מתאמצת, אני יכולה להריח את ריח הנעליים האדומות, שקנו לי לפסח, כשהייתי ילדה קטנה, לפני מספר עשורים. אני זוכרת את הצעד החגיגי הראשון שלי בהן, את מגע רגלי הרזה בעור החדש, הקשה והגבוה של הנעל.

פעם רכישת כל פריט לבוש הייתה ציון דרך בתולדות חיינו.  היום? איך נחכה לפסח, כשבזארה מחליפים קולקציה כל שבועיים.

השנה הלכתי למדוד אוטו. בלי הודעה מראש, האוטו שלי שבק. חודשיים אחרי שהדבקתי לשמשותיו שלט למכירה, עוד נסע חלק. כאילו חשש לעבור ידיים. אהבתי את האוטו המרוט, המכוער, השבור והבעייתי שלי. הכרתי כל נשימה מנשימותיו, יחד התאמצנו להגיע למקומות שונים. ביחד היה לנו חם בקיץ, כי המזגן כבר שנים לא עבד. יחד המתנו לגרר בצידי הדרך.

כבר חודש שהוא מת, וחודש שלא ברור איך אני מתנהלת. לפני שבוע כבר התייאשתי, ואמרתי לעצמי, אקנה אופניים. מה רע? ולאן כבר יש לי לנסוע... ככה גם אעשה כושר, ארזה, אשתזף, אחסוך דלק...

התחברתי כהרגלי ל"עודפים סנטר" שבאינטרנט, והזמנתי אופניים שמכירן מעל 2000 שקלים ב-400 שקלים. וגם הלכתי למדוד אוטו.

למחרת התקבל האישור לרכישה מהבנק. 700 טלפונים לסוכן הביטוח, ששולח אישורים בפקסים לסוכנות המכוניות, הבנק שולח פקס שהעביר כסף, אני נוסעת במוניות ובטרמפים, והימים ימי חמסין, כזכור. 

ומה עם ההכנות לפסח תשאלו. כלום. השנה אני עושה פסח אצל הבן החייל שלי בבסיס. להגנתו אומר, שניסה להניעני מהרעיון. "אי אפשר", הוא נימק בתבונה רבה, "כי אמא, את עושה בושות". "אז בסדר", עניתי, "ככה זה אימהות". ניצלתי את אחד האסאמאסים שלו, כשכתב לי בלי לחשוב, "אמא אני אוהב אותך", ועניתי: "אז אני באה אלייך לליל סדר". "בסדר", ענה. "יששש!!!!" סימסתי נלהבת. 

נכנסתי לרכב החדש המדהים שלי, בדקתי שיש רברס... קיבלתי רישיון רק בגיל 34, ורק בגיל 35 גיליתי שיש במכונית גם אורות.  100 שיעורי נהיגה לקחתי, ועברתי טסט ראשון. היה אוגוסט, חם, והייתי מבואסת. חששתי מה יקרה אם אכשל, ואז המורה לנהיגה נתן לי את הטיפ של החיים, שעובד מאז ועד היום. הוא אמר: "תיכף אני יוצא מהאוטו, וייכנס הבוחן. תני לו את החיוך הכי יפה שלך. כאילו את פוגשת עכשיו את אהוב ליבך".  

ככה עשיתי. כשנכנס הבוחן, הורדתי ידיים מהגה נמסה כולי, אהוב ליבי, אמרנו? השקעתי בחיוך את כולי, ומאותו רגע, הלך עלי. הבוחן לא הפסיק לדבר. ראו עליו שחיכה עם כל הדיבורים שלו רק לרגע הזה, כדי לשפוך אותם בבת אחת. אני, מעוצמת החידוש, של בחור חדש לצידי, וסיפורים חדשים, לא יכולתי להתרכז, ועשיתי את כל הטעויות האפשריות. לא הצלחתי לחנות ברברס, עליתי על המדרכה, שכחתי להעביר הילוך...

לפני שיצא מהאוטו, העיף בי מבט פרידה ואמר: "דרך אגב, בהצלחה. עברת את הטסט!"

"שבתאי, סע אחרי לאט", ביקשתי מהחבר שבא איתי לקחת את האוטו החדש. "אם תהייה בעיה..." מאוחר יותר הוא נוזף בי: "נעלמת! תוך דקה עלית על 130 (קמ"ש...)"