שבת "כן" שלי  

 בסוף אסיים את חיי ככתבת לענייני פסטיבלים, והפעם "חגיגה חוצת גבולות שנועדה להזכיר לכולנו את החוט הדק והעדין המחבר את כולנו לשבט אחד". 

ספר שיצא לאור החודש בהוצאת מודן נקרא "שנת ה'כן' שלי". לא צריך להוסיף. כולם מבינים על מה. רעיון מבריק - בחורה שמחליטה להגיד כן לכל, ולהפסיק עם ה'לא' האוטומטי שלה. הגימיק של הספר הוא שהוא אמיתי. אכן התרחש. הסופרת הצעירה, מריה הדלי, סטודנטית בת עשרים למחזאות בניו יורק, כותבת את קורותיה, ואיך רק בחודש השניים עשר לשנת הכן שלה הכירה את בעלה, והיום הם חיים באושר בסיאטל.

האמת, בבלוגים ובטוקבקים באינטרנט יש טקסטים מדהימים וחושפניים יותר מאשר בספר. האינטרנט הוא אוצר בלום של הברקות לשוניות, ורעיונות. הרעיון של הספר הוא שלפעמים כדאי להגיד כן. 

אבל מה זה להגיד כן בניו יורק לעומת כן, בקיסריה?השבת האחרונה עברה עלי ב"כן" מהנה במיוחד. בבוקר קבעתי עם חברה, שאראיין אותה והיא הציעה, "עזבי כתבה עלי, בואי סתם נשב ונרכל..." אחר כך אמרתי כן להזמנה לאכול שרימפסים וראשי דיונונים במסעדת הצלבנים בנמל.

הלומת יין חרגתי מהרגלי ואמרתי לבחור, כן, אבל אפול שיכורה לבד על המיטה שלי. שעתיים אחר כך העירה אותי חברה, שארד לשתות איתה קפה בארז-מטרו.

עוד אני מזמינה הפוך קטן עם לחם, חמאה וריבה, (כן, זה כן לכל) מתברר שיש מסיבת טבע ביער הפקאן ברישפון. ידעתי שאסור לחשוב כדי להימנע מ'לא'.

מחיר הכרטיס שערורייה. 115 שקלים? לאיחוד של הביטלס לא הייתי משלמת ככה. ומתברר שמה שמכנים היום בעידן הגלובלי מדורת השבט ומתכוונים בעצם לטלוויזיה סביבה אנחנו מתכנסים בערב, לובש בעידן החדש מראה, ריח ונשמה של שבט קדום אמיתי. ממש הישרדות. כל הגילאים רוקדים במשך שעות ארוכות מול "טרייבל דאנס", שהוא הרכב מוזיקלי טראנס אורגני, שמנגנים מוזיקה שבטית - באמצעות כלי הקשה, דיג'ירידו, ושירה, ומביאים את אלפי(!) הרוקדים לאקסטזה מדהימה.

אנשים רוקדים בפראות, יחפים, ביער, כשהכל מסביב חשוך. הדיג'ירידו משמיע קולות קדמוניים, ומדורות קטנות מתחילות לבצבץ סביב. להטוטנים מרקידים חצי ערומים מוט שבשני קצותיו אש, עומדים על הידיים, רגליים באוויר, ומקל האש בפה. מופע עוצר נשימה. ואתה תוהה מה קורה לאנושות, ולקידמה אם מה שגורם לאנשים כל כך הרבה אושר הוא בעצם מוזיקת טראנס, ולרקוד כמו פראים ביער בחושך. הצעירים והרזים מתנדנדים וקופצים רק מההדף של גלי הקול של התופים החזקים, כשהמבוגרים הכבדים רוקדים בעיקר בקצוות של גופם.

ועכשיו נחזור לספר. הסופרת מריה הדלי, מכירה תודות על פני שלושה עמודים תמימים, לעשרות אנשים, שעזרו לה להוציא את הספר לאור, כאילו מינימום כתבה את התנ"ך...

סרט שכתבתי, ביימתי והפקתי יוקרן בפסטיבל סרטי הסטודנטים ביולי הקרוב באוניברסיטת תל אביב, פסטיבל "שואוריל". התסריט שכתבתי היה עמוק, ועשיר, אולם התוצאה שהתקבלה על המסך היא סרט כחול. כמה התלבטתי אם להוקיר ולהודות לאנשים הנכבדים שעזרו לי בהפקתו. אולי הם לא רוצים את הכבוד המפוקפק?

ומה הכי מוזר? שבמקום שאני ממרומי גילי אשב בבית, וילדי ירקדו, הנה אני כאן, כשבני החייל קורא את יוליסס של ג'ויס, וביתי מכינה שיעורי בית...   מסתבר שחגיגה כזאת יש מדי חודש. המופע הבא הוא בשוני בנימינה ב – 31 במאי.

ואיך כל פרועי השיער, המזיעים והמלוכלכים האלה יודעים על מסיבות הטבע האלה? דרך האינטרנט, שהוא מדורת השבט האמיתית.