כותרות TheMarker >
    ';

    מחשבות מלונדון

    על לונדון, על תל אביב, ועל בכלל.
    כל הדברים שמעניינים בחיים.
    מתחילים מהעבודה - סלולרי, אינטרנט וכאלה.
    וממשיכים בחיים שמעבר - חברים, אוכל, מוסיקה וכל היתר.

    רגעי אושר מוסיקלים (או: דודמל שולללטטטטט!)

    5 תגובות   יום שני, 9/6/08, 20:10

    קצת הסטוריה (וזוית ישראלית)

    שמעתי את גוסטבו דודמל מנצח בפעם הראשונה על התזמורת הפלהרמונית הישראלית. נדמה לי שהוא החליף מנצח מפורסם שלא יכול היה להגיע, או שהזכרון שלי סתם מתעתע בי כדי להעצים את הדרמה.
    בכל מקרה - לא ידעתי מי הוא, ולא שמעתי את השם שלו לפני הקונצרט. אני זוכרת שישבתי שם עם חברתי לאה, ושתינו נדהמנו מהביצוע.
    היתה הרגשה שהפלהרמונית, ששתינו מכירות אותה היטב, התעוררה לחיים תחת השרביט שלו. באמת - הקלישאה בהתגלמותה. כאילו כל הנגנים המנומנמים האלה, שאף אחד כבר לא מחדש להם שום דבר, פתאום נסחפו בהתלהבות של המנצח הצעיר.
    הקונצרט היה מרגש ומפתיע, ואני זוכרת שבמהלכו לחשתי ללאה שעכשיו נראה אם הקהל של הפלהרמונית באמת מבין, או מתלהב רק משמות.אני מודה שהופתעתי, כשבסוף היצירה המרכזית (לא זוכרת מה היא היתה... כמה נורא), הקהל פשוט השתגע. האולם רעד מרב מחיאות הכפיים.

    התרגשנו ממש, "לגלות" כוכב שכזה.


    ומאז

    מאז שמעתי אותו עוד פעם אחת עם הפלהרמונית (והיה מעולה מעולה מעולה), ועוד פעם אחת בטלויזיה - היה טוב, אבל קשה להעביר את הקסם. הפסדתי קונצרט אחד שלו בלונדון (בפרומס), עם תזמורת הנוער הלאומית של ונצואלה, שהוא המנהל המוסיקלי שלה. לפי הביקורות זה היה הקונצרט הכי מרגש שנשמע בלונדון מזה שנים.


    והשבוע

    והשבוע היה לי שוב התענוג. שמעתי שני קונצרטים. באחד קונצ'רטו לפסנתר של ברהמס (היצירה היא ממש לא אני, אבל הפסנתרן היה פשוט נפלא, ליטף את הפסנתר בתנועות עדינות, וניגן במין נונשלאנטיות כזו... מאוד לא ברהמסית, אבל מאוד מאוד כובשת). ואחר כך הסמפוניה החמישית של שוסטקוביץ'. שוב, לא כוס התה שלי, כמו שאומרים במקומותינו, ועדין.
    הפרק האחרון היה מדהים מדהים מדהים.

    עם הרגישות שלי לתשומת הלב והחופש שהמנצח נותן לבראס (כלי הנשיפה ממתכת - חצוצרות, טרומבונים וכו'), הייתי כל כך מרוצה ממנו. האולם רעד מהעוצמה של הפראזה הראשונה בפרק הרביעי, ולי היתה ממש צמרמורת.

     

    יצאתי מהקונצרט עם רמות אדרנלין, כאילו בעצמי ישבתי על הבמה. לא ידעתי אם אני רוצה יותר לרקוד, ללכת לנשק את דודמל, או לרוץ הביתה ולנגן. מחקר קצר באינטרנט מגלה לי שאביו של גוסטבו טרומבוניסט... נו, עכשיו הכל ברור!

    אתמול הלכנו לשמוע את הקונצרט השני. והפעם, תכנית כלבבי. הכלה המכורה של סמתנה בביצוע כל כך מהיר שהיתה לי סחרחורת. היה ברור שהוא לוקח את הנגנים לקצה גבול היכולת שלהם, והיה ברור שהם נהנים מכל רגע.
    אחר כך הקונצ'רטו לכינור של דבוז'אק עם גיל שחם. בחישוב מהיר, אני נגנתי בתזמורת הבינלאומית כשליווינו את גיל שחם לפני עשר שנים. אני מרגישה זקנה. ועוד יותר, כשהוא עולה על הבמה ומסתבר שהוא לא הזדקן כלל. לא איבד שערה ולא העלה קילוגרם. נראה ילד, מחזיק את הכינור כאילו הוא צעצוע פלסטיק, ומנגן כמו מלאך.


    אין לי מילים לתאר את ההדרן שגיל שחם נתן. זה היה שילוב של טכניקה מדהימה, ואנושיות מוסיקלית עוד יותר. מה אומר - הלב שלי ממש התרחב. פיסית.


    צ'יקובסקי

    ואז, גולת הכותרת, הנקודה שחיכיתי לה כבר חצי שנה - הסמפוניה החמישית של צ'יקובסקי.
    אני מכירה את הסמפוניה הזו מהסוף להתחלה ומהאמצע לצדדים. או כך לפחות חשבתי.
    אצל דודמל זה היה אחר.
    מאתמול אני חושבת איך לתאר את מה שהוא עשה שם. אני חושבת שהנקודה היא שאין קו אחד ברור. זה לא שהוא עשה הכל מאוד ... מהר/איטי/מוגזם/מודגש. הוא פשוט לקח כל חלק מהסמפוניה ובנה אותו בפני עצמו. ואיכשהוא הכל השתלב למארז אחד סגור ומרגש.
    הקטעים העדינים, היו כל כך עדינים, שלרגע לא הייתי בטוחה אם אני באמת שומעת משהו, או שזה מתוך הראש שלי.
    המעברים, והחלקים המדורגים נעשו בטוב טעם. עם הרבה דרמה, אבל בלי שמאלץ. עם המון אנרגיה, אבל בלי הסטריה.
    ואז, כשהגיעו החלקים הבומבסטים, הוא פשוט השתולל על הפודיום, והנגנים הרימו את האולם בווליום ובמתח ובאנרגיה.
    שלוש או ארבע פעמים היתה לי צמרמורת תוך כדי, ויותר פעמים לא יכולתי להפסיק לחייך.

    הקהל היה פשוט מוקסם. היה ברור שמה שהוא עושה מדבר עם הקהל באופן ישיר. גם מי שלא הכיר את היצירה, הבין מיד שהפרק השלישי הוא אירוני.
    גם מי שלא הכיר את היצירה, לא יכול היה שלא להתרגש מהבניה שלה, ולעצור את הנשימה בסיום המדומה.

    וכשהגיע הסיום האמיתי, הילד הזה, בן ה-27, לא הפסיק לחייך, ולפרגן לתזמורת, ולרוץ אל הבמה וממנה.

    מה אומר, אין לי מה לומר.
    רוצה עוד.
    בשנה הבאה מאהלר .5

    דרג את התוכן:

      תגובות (5)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        19/6/08 21:58:

      זה נשמע מקסים. חבל שלא הייתי איתך גם הפעם.

       

      -לאה

        10/6/08 01:06:

       אני יכולה לתאר לעצמי. הוא משהו מיוחד.  חג שמח!

      צטט: pianistal 2008-06-09 22:12:39

       

       

      איזו סקירה! ביקורת מוסיקלית במיטבה.

      הידעת כי ניגנתי עם גיל שחם לפני שנים, וזו אכן הייתה חוויה יוצאת דופן.

      חג שמח,

      מיכל

       

        10/6/08 01:05:

       תודה! את ללא ספק מכירה את הנושאים מהרביעית של צ'ייקובסקי, ובכל מקרה - נא לרכוש את הדיסק. היצירה הזו היא הכי הכי הכי רומנטי שיש, ואסור לפספס. 

      לא ניגנתי בבית... התרוץ הוא שהיה נורא מאוחר. האמת היא שלא ניגנתי כבר שנה... ואני מפחדת שזה יהיה נורא... צריך להתחיל מתישהוא, בעדינות. בקרוב.  

      צטט: אורלי נו 2008-06-09 21:39:51

      נורא כיף לקרוא דיווח חי כזה על חוויות מקונצרט. אף שלבושתי אני לא מכירה את היצירות שהזכרת (בטח לא על בוריין ומכל הצדדים כמוך. אולי אם תזמזמי לי אזהה), היה לי מרתק לקרוא, ויכולתי להזדהות עם החוויה המענגת.

      נו, ניגנת אחר כך בבית? או שזה משתק דווקא?

       

        9/6/08 22:12:

       

       

      איזו סקירה!  ביקורת מוסיקלית במיטבה.

      הידעת כי ניגנתי עם גיל שחם לפני שנים, וזו אכן הייתה חוויה יוצאת דופן.

      חג שמח,

      מיכל

        9/6/08 21:39:

      נורא כיף לקרוא דיווח חי כזה על חוויות מקונצרט. אף שלבושתי אני לא מכירה את היצירות שהזכרת (בטח לא על בוריין ומכל הצדדים כמוך. אולי אם תזמזמי לי אזהה), היה לי מרתק לקרוא, ויכולתי להזדהות עם החוויה המענגת.

       

      נו, ניגנת אחר כך בבית? או שזה משתק דווקא?

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      הדס שיינפלד
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין