0
באת
וכבר לא
ואין עוד. לא
שם. וגם לא פה.
וכבר מאוחר
מאוחר מידי. ואין כאן במה, לכסות על היפה.
הילדה הקטנה בכתה מכורבלת בתוכי, שואלת : "אלוהים למה זה כל- כך כואב ? והאם אי פעם, זה בכלל יפסק... " ואף בת - קול לא ענתה בתוכה רק כאב
ובלילה נפלה הילדה לשינה מרוקנת ודמומה והנה היא בעיירת כפר נידחת, מאובקת וענייה. היא מתעוררת בביתה בשעת בוקר מבוהלת, היא חייבת למהר ולהתייצב והרי היא מגוייסת, נדמה לה שהיא מחפשת משהו. אצבעותייה תרות מבוהלות בחופזה. אולי אלו הם המדים, שהיא מחפשת ולא מוצאת ואולי הם נותרו במורד הכפר. בחדר, ליד המקום בו עלייה להתייצב. היא ממהרת לצאת את הבית ורצה מתנשפת, להספיק. מהר, לא לאחר. בדרך נראים החיילים, מאיימים, מחפשים אורבים ורק צליל מגפייהם נשמעים. והיא עדיין מוגנת כמעט. רצה כרואה ואינה נראית. היא מגיעה לחדר, פוערת דלת וסוגרת אחרייה בחטף. אצבעותייה שוב תרות במרדף. היכן הם המדים... היא מחפשת אותם על המיטה הצבאית הישנה. על הכורסא המרופטת שבצידה. מרימה את המיטה אולי קפלה ושמה בארגז המצעים, אבל לא...אין זכר למדים. מוחה עובד בקדחנות, אולי בכל זאת ומפאת הלחץ והמהירות. אם הם לא כאן , הם בוודאי נשארו בכל זאת בבית. אבל עכשיו לרוץ את כל הדרך חזרה הבייתה, וכבר מאוחר. מאוחר מידי והיא כבר לא תספיק. אולי. אולי תתקשר להורים, לבקש מאבא שימהר להביא את המדים, אבל היא לא יודעת. האם יעמדו לו הכוחות. איך היא יכולה להריץ אותו והוא בכלל נמצא שם עדיין בבית... והיא מסתובבת בחלל החדר, כמו אז כשהייתה ממש קטנה ופשטה זרועותייה בחלל סביבה ... ואין שם. אין שם איש, שיביא לה את המדים הארורים. המדים שיכולים להותירה בחיים...
- כל הזכויות שמורות ליעל פריאל -
הפוסט שאינו מתעכל וגם אינו נגמר מדממת לתוכי כמו אינפוזייה, רק שבמקום התרופה יש שם לענה דביקה - מרירה, שמטפטפת באיטיות משחררת טיפה אחר טיפה....
אתה כבר לא תראה אותי לא בשמלה הכתומה הקלילה עם העליונית האדומה וגם - לא בזו הפירחונית השחורה או בזו שנגזרה בסגנון היפני, צמודה או בכחולה עם הכתפייות הדקות או בכלל ...
אתה כבר לא תראה כי אני ואתה כבר לא
ואמא תירגמה לי משפט מפולנית : " בכל דבר רע יש גם טוב " |