הרוזן חוצה את גרמניה.
אני על הרכבת דוהר במורד האלפים, צפונה לכיוון בוואריה. לאחר חמש שעות של טיפוס מתיש סוף כל סוף אפשר לחוש שמתקדמים. האוויר קר, אני עם סיגריה איטלקית, נשען על מרפסת הקרון כשמאחורי עדין יושבים הנוסעים, שותים ברנדי ושנאפס, כולם מבושמים וזחוחי דעת. המלחמה מול הצרפתים והצטרפות ארצות הברית למערכה, נגד הברית המרכזית לא עושה רושם. החזית המערבית בוערת, וכאן לידי יושבים השיכורים זחוחי דעת ומדברים על עניינים אחרים.
בדל הסיגריה התעופף ברוח ואני מכורבל במעיל חם. בחלון מולי יושבת קבוצה בלגית, בניהן אני רואה אותה. אוריינטלית מדהימה, גווני מוקה ועיניים שחורות וגדולות. הלבוש שחור, ממש מזכיר את בנות הקווקז. מידי פעם היא מושיטה יד חושפת אצבעות ארוכות וחושניות, עטורות בטבעות יקרות. אני מנחש שהיא פילגש של אחד משני האחים במשפחה הבלגית. הם קמים ונפרדים מקבוצה גרמנית, ואני יכול להבחין בכבדות בשרה הנע בתוך מחשוף השמלה. נדמה לי שאני יכול לדמיין פטמות גדולות וכהות.
הלכתי לישון והתעוררתי כשהרכבת חונה ברציף גדול. אנשים נראים רצים וממהרים לקולו של כרוז המכריז כי עוד מעט נמשיך בדרכנו. יצאתי לאכול ארוחת צהרים במסעדה, ושם פגשתי אותה לבד. היא ישבה מהורהרת, אוכלת בנימוס ומבטה היה נעוץ בקפידה באוכל, כולה מחושבת ומרוחקת. לא הצלחתי ללכוד שום מבט, למרות שישבתי בזווית שתאפשר לה להציץ בי מבלי לעורר חשד. התייאשתי, והמשכתי בארוחה. נדרכתי לפתע כשקמה ונעה לעברי.. רק הבושם נשאר אחרי לכתה, וידיה העדינות שאחזו בשולי השולחן בדרכה לקרון אחר. התפלאתי, היכן בן לוויתה.
אחרי הצהרים היו לי יותר פרטים. שתיית שנפס עם הסוחר הגרמני שהתגאה בעסקיו בבלגיה, סיפרה שאכן מדובר בבחורה מאורסת לצעיר שבחבורה. הם היו בטיפול במעיינות המרפא שבאוסטריה, כנראה שלבחור יש בעיה רפואית. דאגתי להתיידד עם אותו גרמני, ממתין לקבל הזמנה לארוחת ערב.
ארוחת הערב הייתה חגיגית. זה הלילה האחרון ברכבת, אני אמשיך לדנמרק והיא לבלגיה. כמה השתוקקתי אליה. רגע של פורענות עבר במכנסי כשחשבתי עליה בזרועותי. ישבנו זה מול זה בארוחת הערב, כשבן זוגה מלהג כמו מטורף, ומסביר לכולם על שושלת ניקולאי הגדול. למרות הידע השטחי שלו, המשיך לתאר את הסבל של בתי האצולה בסקנט פטרבורג, ועל גורלה המר של אישתו של הצאר. נתתי לו לדבר ולא הפרעתי, עיניי היו מרוכזות בידיה העדינות ובחריץ העמוק שהיה כלוא במחשוף. ראיתי את האדמומיות בצווארה הענוג, ברגע בו נפגשו ינינו, לאחר שעיני היו מרוכזות דקה ארוכה בחזה המתוק. היא ראתה על מה אני מסתכל, זה היה ברור. גם ידה המרפרפת עם המטפחת הנצמדת כמגוננת על החזה הסגירו את מצוקתה. המשכתי להנהן במרץ בראשי מעודד את אהובה להמשיך ולדבר. אף אחד לא שם לב, כיצד בעורמה רוסית דאגתי למזוג לכוסו, שנאפס.. עוד ועוד שנאפס..
הלילה ירד על יערות מרכז גרמניה. רק ירח חצי מלא האיר את דרכנו, וצללית הרכבת השחורה הוטלה על שיחי החורש הרעננים והחולפים, שהדיפו ריח אביב משכר. כבר הדלקתי סגריה אחרונה, משלים עם הרעיון כי אפרוש לתאי לשינה מבורכת אחרונה בגרמניה. אבל אז, הופיעה דמות בקצה המסדרון, זאת הייתה היא. נדרכתי וזרקתי את הסגריה הבוערת. היא נעה בהיסוס, אח"כ בביטחה. למי שהיה צופה מן הצד, דבר לא היה מסגיר את צעדיה הבוטחים, המנסים לחצות מסדרון צר זה. הושטתי את רגלי וחסמתי חלק מהמעבר. היא הלכה בוטחת עד שהגיעה כחצי מטר ממני ועמדה. " אוכל לעבור ?" שאלה. אור הירח האיר את עיניה האפלות. יכולתי לראות את אישוניה הרחבים מנצנצים כבארות עמוקים בהן דולק האור. " לא " עניתי. "מהו הדבר? אדוני " שאלה ברעד. "את היא הדבר " עניתי. היא לא ענתה ורק ענתה כי היא ממהרת. לא הקשבתי לתשובתה. אחת אחרת הייתה מסתובבת והולכת, אבל היא עמדה ודיברה. לא הבנתי מה היא מדברת, רק התקרבתי באיטיות ונעמדתי מולה, משתדל לא לנוע מהר מידי. היא דיברה עוד קצת, והנחתי את ידי על מותניה. היא השתתקה לרגע, ואמרתי שריחה מזכיר את ריח יסמין הודי עתיק. היא שוב דיברה, וכל מה שנותר לי הוא לחבק את מותניה, והצמיד את ירכי לירכיה הנשענות מבעד לשמלה. ידי גלשה מטה מחפשת מוצקות תחת רשרושי המלמלה. היא נחנקה בדיבורה, כשהחלקתי ידי במורד רגלה, מניף במהירות את השמלה. תאי היה מאחורי, כבר מוכן. השתהתי עד כמה שאוכל במסדרון, מצמיד את ידה למיכנסי התפוחים, מרפרף בשפתי על צווארה המתוח לאחור ביסורים. ידעתי כי הרגע חייב להיות ארוך ככל הניתן, היא עדין לא שלי. רק כשנאנחה בכניעה, וידה ההודפת את חזי רפתה לרגע, בעוד ידה השניה נכנעה לידי ונחה בצמידות לאיברי, ידעתי כי הגיע הרגע. שחררתי את מנעול הדלת, ומשכתי אותה פנימה. אמרתי שזה תאי וכרעתי ברך דוחק אותה לכיוון קיר התא. הנפתי את שמלתה ונישקתי את ירכיה, כשאני מגשש למצוא את פלחי עכוזה הנשען אל הקיר. היא הדפה את כתפי בבהלה, אבל לא נכנעתי. ריח הבושם האפלולי של יריכה הציף את אפי, כמעט גרם לי ליפול בתשוקה ולאבד אותה בגלל פראותי. ריסנתי את עצמי וליקקתי ביסודיות את פנים יריכה, גורם לה להרפות מהמאבק ולהתמסר לתשוקתה. לאחר שכל תחתוניה הובסו לעפר, צנחה שמלתה הכבדה, ובשרה המוצק הכסיף באורו של ירח. משולש שחור נגלה, והבטטתי בו באריכות - לא נוגע. ראיתי את ראשה המופשל קדימה, מביטה בי בערגה, וכאומרת, תסתכל כהלכה, תסתכל טוב.. אש התשוקה שלה בערה, כשראתה אותי מציץ בפליאה חוקר, ממשמש ופורע את השיח המטופח בחצרה. היא פישקה רגליה באיטיות, מניחה לי לבלוש, ולבדוק את הגינה. חריץ מתקתק המתין לי מטה, כולו רותח מתשוקה. דחפתי את ראשי והספקתי לשמוע צריחה קלה.... מאותו רגע לא שמעתי כלום. חפרתי בתוכה כמו שטן המנכר אברי חוטא. טעמתי אותה כאילו הייתה מעייין מים חיים בלב מדבר.... חודר לתוכה כולי ורגלה הארוכה מתנופפת על מיטתי ללא שליטה.
לא רציתי לשטוף את עצמי שני לילות - ריחה היה עלי עד דנמרק. מה שעצבן אותי כל העת - שכחתי לשאול אותה לשמה.
|