"מצאו לו גרורות בגזע המוח...נתנו לו כמה שבועות ספורים"

"הוא ידע שאת בהריון ?"

"לא...לא רציתי לצער אותו"

שניות ספורות לאחר מכן, פרצת בבכי.

מעולם לא חיכיתי לשיחות טלפון כמו לאלו שהגיעו ממך. היית משכיבה את המלאכית שלך לישון, עוטפת אותה בכל החום שבעולם, מגייסת עבורה את מגע אביה שמעולם לא זכתה להכיר. פעוטה מדהימה ביופייה, בת שנה וחצי, שרק לא מזמן למדה לפסוע את צעדיה הראשונים.

אתה לא יכול לנצח במלחמה הזו...לא כאן.

היינו מחכים לשעות הקטנות של הלילה, כמהים להרגיש זה את זו בחיבוק ווקאלי עדין, צמאים לקול הלוחש שביקש ללטף את עור התוף והנשמה, חושבים על היום בו ניפגש, מפוחדים שהמרחק בין שיחת טלפון, לבין זו המתקיימת עיניים מול שפתיים - יהיה תהומי ויותיר אותנו עם לא יותר מידידות אמיצה שבחיקה החמצה. דיברנו על אהבה, אינטימיות, רוחניות, מגע וריח הגוף, חלקת עמי כאב עצום שהותיר אותך פצועה ומדממת.

אתה לא יכול לנצח במלחמה הזו...לא כאן.

חלקתי עמך פיסות מחיי. היה לי מוזר לקבל את ההערצה הרבה שרחשת לי. סך הכל "בלונדי צולע" שכבש פסגות עולם מעטות, שביקש לנצח במקום בו אחרים מבקשים להפסיד. סיפרתי לך על איחוי הקרע העצום שחרצו השנים ביני לבין אמי. שיתפתי אותך באהבותיי, בתשוקותיי, בכמיהותיי ובחלומותיי. מיום ליום חיברת את חלקי הפאזל שהעניקו לך שעות השיחה שידענו, ויצרת לך סוג של הזיה ויזואלית.

אתה לא יכול לנצח במלחמה הזו...לא כאן.

ביקשתי ממך תמונה, על אף שכבר התמכרתי לדמותך הפנימית. ביקשת שאמתין עוד ימים ספורים, שלא כל ציפייה גוררת אחריה אכזבה. צדקת. היום בו אמור הייתי לאסוף אותך, השעות בהן חיכיתי לראות אותך, השנייה בה פגשו עיניי את עינייך - היתה השנייה הארוכה ביותר בחיי. כל חלקי גופך היו בדיוק כמו שדמיינתי. רגלייך, ירכייך, מותנייך, ידייך, שדייך, עינייך, ריסייך, הכל תאם להזמנה שלי. אין ספק שהיקום הפתיע הפעם יותר מתמיד.

אתה לא יכול לנצח במלחמה הזו...לא כאן.

התשוקה היתה בעיצומה, המתח המיני שבאוויר יכול היה להחליף את רידינג לעשרים וארבע שעות. ישבנו מול נוף של כרמל, לגמנו יין, בשלב מסוים ביקשתי לטעום את מתיקות שפתייך, עינייך סיפקו את האישור. מכאן לשיכרון החושים שידענו - הדרך היתה קצרה. היה לנו ברור שזה בלתי נמנע שנרגיש זה את זו באופן פיסי לאחר ימים ארוכים של מגע רוחני. יד נגעה ביד, גוף נגע בגוף, לשון חלשה בליטוף וכבשה כל פיסה ונקבובית מגופך. שפה, תנוך, צוואר, שד, פיטמה, טבור, ירך, בוהן, ומשם אל משכנו של היכל תשוקתך. לאחר התעלסות חסרת מעצורים, לאחר שמהלנו את מיצי גופינו המתוקים, נשרה לה דמעה מלוחה מעינייך. "אתה מזכיר לי אותו" לחשת בבכי, "אני מצטערת, אתם דומים באופן שלא ניתן להסביר במילים" ליטפת את גופי.

אינך יכול לנצח במלחמה הזו...לא כאן.  

בימים שלאחר מכן לא הפסקתי להזות את אנחותייך. החוויה שחווינו, הצימאון שידענו, המשגל המתוק שנמהל במליחות - כל אלו היו הדברים היותר עוצמתיים שחוויתי עד אז עם אישה. דיברנו לילות ארוכים בטלפון. כאשר כבר ארזתי תיק ובו מתנה קטנה שקניתי לך, הכה בי ההיגיון שהזהיר אותי מפלישה אסורה למקום שהכיל אלפי זיכרונות שלך ושל אישך המנוח, פיסות של עבר התלויות על הקירות המדממים שבפרוזדור לבך.

אינך יכול לנצח במלחמה הזו...לא כאן.

חיכינו. דחיתי את נסיעתי משום שהיה זה הדבר הכי נכון לעשות. לא היתה שעה ביממה בה דמותך לא פקדה את חלונות רוחי. כאשר הגעת למקדש אהבתי, רעבה וצמאה לחיבוק - יצאנו במחול של שדים, למסע מטורף של תשוקה חסרת שליטה. אך לצד הרוויה היצרית הזו, דיממנו את עצמנו למוות. את עם זיכרונות העבר שלך, ואני עם זיכרונות ההווה שאיימו לנתץ את כל חלומותיי. היה ברור לשנינו שאינך במקום שמסוגל להכיל קשר חדש, היה לנו ברור שצלקות המוות עדיין צורבות בך, היתה בנו תובנה ששום אהבה לא תוכל לכפר על זו שהיתה, שאהבה חדשה אמורה להגיע ממקום נקי, טהור, מוכן, אמיתי, ולא כזו שתבקש ללטף כאב עצום שטרם נכאב.  לאחר סוף השבוע המיוחד הזה, ביום בו לקחתי אותך לשדה התעופה, בדקות בהן הבטת בעיניי, בשניות בהן ביקשת לדמוע, ברגע הזה ידעתי שלא אראה אותך יותר.

הפסדת במלחמה הזו...היא כבר לא כאן.

את בוכה בלילות, לא מפסיקה לקוות

את פותחת דלתות, שבמהרה נסגרות

את שבויה בצלו, ושוב יוצאת לקראתו

שיבוא, אין לך למה לחכות

אין לך למה לחכות

------------------------------------------------------------------------------------------------------------

שלוש "קטנות" אישיות :   

הפוסט הנכתב בהשראת "זוכרת" של ידידתי sarit.b האהובה.

עתים, אנו מוצאים את עצמנו במקומות שלא יועדו לנו. עתים, אנו מבקשים לברוא את המציאות מחדש ולשחות כדג האילתית - נגד הזרם. רק לאחר שהיינו שם אנו יכולים להבין זאת, להביט על עצמנו מהצד ולקבל לא מעט פרספקטיבות על החיים. התבונה היא לצמוח לאחר הכמילה, לשחרר, להרפות וללמוד מס' דברים שבחיים לא היינו לומדים אלמלי טבלנו בכאב.

את מילותיי כמו גם הקליפ, אבקש להקדיש לאחת שעליה נכתב הפוסט, והיא תדע.