כותרות TheMarker >
    ';

    המון-על-ליזה

    הכרויות באינטרנט זה דבר מצחיק, משעשע, מוזר, מעניין.... ואולי מתסכל היא המילה הכי מתאימה בעצם?!
    הייתי פותחת שני בלוגים שונים, אבל יש רק אחד. אז הבלוג יכיל את נושא ההכרויות באינטרנט והדייטים מחד, ואת הנושא של גידול תינוקות מאידך. הוא עשוי גם להכיל נושאים שקשורים להייטק ואינטרנט, אבל נחיה ונראה.
    אני יודעת שאלה לא ממש קשורים אחד לשני, אבל אלה החיים ויש רק בלוג אחד.

    ומכל הפוסטים, אני הכי גאה במדריך למתחיל המתחיל על שלושת חלקיו. שווה לקרוא.

    סיפור ההריון והלידה של יולי - הימים שאחרי

    38 תגובות   יום שבת, 2/6/07, 21:24

    זהו חלק שלישי (מתוך שלושה חלקים). זה החלק האופטימי, פה כבר אין שום דבר מזעזע. אבל כדי להעריך את החלק הזה צריך קודם לקרוא את שני החלקים האחרים. להבין את הציפייה הגדולה שהיתה לפני שהגעתי אל החלק הזה.

    סיפור ההריון והלידה של יולי - ההריון (חלק ראשון מתוך שלושה)

    סיפור ההריון והלידה של יולי - יום הלידה (חלק שני מתוך שלושה)

     

    ההתאוששות

    ראיתי את הבת שלי. היא כל כך קטנה. היא כל כך מתוקה. החזקתי אותה כמעט שעה. רציתי להניק אבל לא הצלחתי, פשוט לא היה מי שיעזור לי שם. כעבור שעה ירדתי חזרה למחלקה. לפני שירדתי שאלתי מתי היא אמורה לאכול שוב והאחות אמרה לי שבערך בשלוש וחצי ואח"כ בשש וחצי.

     

    אני יודעת שהתאוששות מקיסרי נחשבת בעייתית מאוד ואיטית וקשה מאוד, אצלי היתה התאוששות מהירה ממש. אבל כפי שחברה שלי אפרת אומרת - "אם את לא מרגישה טוב את מאושפזת, אבל אם את בסדר את סופרמן ויש לך קוצים בתחת". את רוב ההתאוששות שלי אני זוקפת לזכותה של יולי ביתי המדהימה.

     

    החלטתי שאני בשש וחצי בבוקר אהיה שם כדי להניק אותה ויהי מה, התעוררתי באופן טבעי בשעה חמש וחצי בבוקר, וצלצלתי בפעמון לאחיות, ביקשתי שיזמינו סניטר כדי להעלות אותי למעלה. האחות שכנעה אותי קודם ללכת לשירותים, לא רציתי כי ידעתי שאין לי המון כוח לבזבז ואני צריכה לשמור אותו כדי להגיע לכיסא גלגלים. בכל זאת עשיתי את הטעות והלכתי בעצמי לשירותים. שהיתי במיטה הרחוקה יותר מהשירותים בחדר ולכן ההליכה היתה ארוכה יותר. היא נראתה לי ממש ארוכה באותו בוקר. הגעתי לשירותים, ישבתי לעשות פיפי, לנגב היה לי מאוד קשה, להזיז את היד לכיוון מאחורי הגוף נראה לי ממש בלתי אפשרי.

    הסניטר הגיע, יצאתי לאטי מהשירותים ונעמדתי בפתח החדר, הסניטר חיפש כסא גלגלים בינתיים, לא תיארתי לי שאצטרך לעמוד ולחכות מספר דקות בפתח החדר, לא היה לי מספיק כוח בשביל זה. אחת האחיות עברה ושאלה אם אני בסדר, אמרתי לה שאני לא מרגישה טוב, מיד אח"כ הרגשתי שאני תכף מתעלפת שתי האחיות והסניטר תפסו אותי שלא אפול. השכיבו אותי לאט על הרצפה והרימו לי את הרגליים, היה לי חם בראש, שמעתי אותם ודיברתי בקושי, אבל הכל היה מעורפל כזה. עזרו לי לחזור למיטה, ועכשיו ציוו עליי לחכות שארגיש יותר טוב לפני שאעלה לפגייה, כמה חבל שהלכתי לשירותים.  כעבור מספר דקות הרגשתי טוב יותר, ושוב ביקשתי שיבוא סניטר וייקח אותי למעלה. הפעם הגעתי למעלה.

     

    השעה 6:15 ואני בפגייה, פספסתי את הארוחה שלה, שינו את השעות והיא אכלה בארבע, הארוחה הבאה רק בשבע. האחות בפגייה ביקשה שארד למטה ואחזור בשבע ורבע  והיא תבקש שיחכו מעט עם הארוחה שלה.

    כשחזרתי למטה חיכיתי שוב שיגיע סניטר לקראת שבע ורבע, הוא לא הגיע. אז הצקתי לאחיות שיזמינו אחד, הן התווכחו איתי שחשוב שקודם אוכל ארוחת בוקר להתחזק. אבל אני רציתי קודם לעלות שלא אפספס את זמן הארוחה של הקטנה ויתנו לה תחליף ולא אספיק להניק אותה. העלו אותי למעלה. העקשנות משתלמת.

     

    בפגייה היו אחיות מקסימות שעזרו לי לנסות להניק את הקטנה. הצלחתי קצת אבל היא היתה ממש חלשה ולכן הצליחה לאכול אך מעט. התכוונתי בהמשך אותו יום להילחם על כך שאם היא לא צריכה להיות בפגייה שישחררו אותה משם אל המחלקה למטה. הודיעו לי כבר שכנראה ב-12 יורידו אותה למטה, כנראה הצלחתי להתיש אותם עם העקשנות שלי. וואו, איזה כיף שהיא תהיה לידי. כבר התכוונתי לעבור לגור בפגייה וזה לפחות נחסך ממני.

     

    בביקור רופאים, ד"ר רוזנבוים שהיה הראשון לאשפז אותי אי פעם בביה"ח אמר לי, "את רואה את זר הפרחים הענק הזה שהביאו לך. זר כפול מזה את צריכה להביא לכל מי שהיה בניתוח שלך, כי יש לך מזל שאת כאן בכלל". נראה לי שזו היתה הפעם הראשונה שהבנתי בכלל את גודל הסיכון שהייתי בו.

     

    מאוחר יותר הגיע ד"ר קידר, והחלטתי שהגיע הזמן להגיד לי במה יש לנו לדון בנוגע לעתיד. קידר הבהיר שכדאי מאוד שבעתיד אני אלד בקיסרי יזום שיתואם מראש עם אוסלנדר ובכירי המחלקה. שלייה נעוצה היא בעייה שעשויה לחזור שוב ולכן עדיף שיהיה ניתוח מתוכנן מראש ולא נגיע שוב למצב חירום שידרוש את הקפצת כל הצוות הרפואי באמצע הלילה כפי שקרה הפעם. כמו כן הוא אמר שכל הריון בעתיד ייחשב הריון בסיכון גבוה, וננסה בעזרת שימוש מקיף באולטרסאונד לזהות האם השלייה נעוצה, למרות שלא תמיד אפשר לזהות זאת בכלל. הוא אמר שאם ארצה ללדת בלידה רגילה נצטרך לדון בזה כולנו (אני, נמרוד וכל הצוות הרפואי בערך) ושוב יש סיכון שזה יסתיים בניתוח וחבל.

     

    באותו יום הגיעה גם המיילדת קרן, שהחזיקה לי את הידיים בנסיונות ההרדמה ואמרה שהיא היתה חייבת לבוא ולבדוק מה איתי, כי היא לא יכלה לשכוח את העיניים שלי כשהסתכלתי עליה. היא גם סיפרה שהיא יצאה מחדר הניתוח מעט אחרי שהוציאו את התינוקת ואמרה לנמרוד שהיא עוד לא אומרת לו מזל טוב כי עוד לא הסתיים הכל. אבל אז היא כבר ידעה שביקשו כל מיני מכווצים חזקים שלא מבקשים בכל יום, אלא רק במקרים שמסתבכים. האכפתיות שלה פשוט נגעה לליבי, איזה כיף שיש כזה צוות רפואי.

     

    ב-11 הודיעו לי שהיא בדרך למטה. יועצת ההנקה טלי היתה במחלקה ואמרה שהיא תבוא לעזור לי להניק אותה ברגע שהיא תרד, ורק לדאוג שהיא לא תאכל קודם. חיכיתי לתינוקת בכניסה לילודים. היא הגיעה והכניסו אותה לשם ולא נתנו להיכנס עד שיסיימו לבצע לה זיהוי וקבלה. חזרתי לחדר וחיכיתי. מישהי שם רצתה לתת לה לאכול, התעקשתי שקודם יתנו לי להניק. לא ממש הקשיבו לי אז שלחתי את טלי שמניפה את דגל ההנקה כדי לאסור עליהם להאכיל אותה לפני שאנחנו מנסות ללמד את הילדה לינוק.

     

    סוף-סוף הביאו אותה אליי אל החדר, באותו רגע החלטתי שאני לעולם, אבל לעולם, לא אחזיר להם אותה יותר. היא הילדה שלי ואף אחד לא עושה לי טובה שהוא נותן לי לטפל בה. טלי עזרה לי להניק. בתיאוריה הרבה יותר קל להניק מאשר במציאות. צריך לתפוס את העורף של התינוק ביד אחת, את השד ביד השנייה, להצמיד ברגע שהוא פותח את הפה, ואח"כ לעודד לינוק עם יד על הלחי, או מתחת לסנטר, ליד האוזן או בכפות הרגליים. לא הבנתי כמה ידיים צריך כדי לעשות את כל זה. טוב, אז נסתפק בעורף התינוקת ביד אחת והשד בשנייה. הפיצפונת ינקה בערך 3 לגימות והתעייפה. כל אותו יום היא היתה מחוברת כדי לאכול. אבל היא היתה חלשלושה ושקלה כבר רק 2062 גר' ולכן כנראה לא הצליחה לאכול כל צרכה באותו יום.

    בלילה היא היתה אצלי ובכל פעם שצייצה, למרות הכאב בתפר, נשמתי עמוקות וקמתי לקחת אותה, וכך קמתי פעמים אינספור באותו לילה, אבל בשביל התינוקת שלי הצלחתי והייתי גאה שלא ויתרתי ונתתי לה את המקסימום שיכולתי.

     

    אחרי הצהריים התקשרתי לצילה, מדריכת קורס ההכנה ללידה והודעתי לה שלא נגיע למפגש היום. היא שאלה למה ואמרתי לה שאנחנו מאושפזים בקומה 2 עם התינוקת החדשה שלנו. היא שאלה לפרטי הלידה וסיפרתי לה מה ארע ומי טיפל בי וכו'.  המפגש של אותו ערב היה איחוד של שני המפגשים האחרונים של הקורס, הוא אמור לכלול סיור בחדר לידה ובמחלקת ילודים ויולדות וכן סרט לידה. סיכמנו שבערב בעת הסיור שלהם במחלקת יולדות הם יעברו בחדר שלנו ונראה את כולם וככה גם לא נפסיד לחלוטין את המפגש האחרון של הקורס. ואכן בערב, קצת אחרי שעה 21:00, הגיעו כולם למחלקת יולדות, ראו אותנו ואת התינוקת הפצפונת שלנו, ברכו למזל טוב והתרגשו. לא סיפרתי להם את כל פרטי הלידה, גם כי זה היה לוקח המון זמן, וגם כי עדיף לא להלחיץ נשים שקרובות ללידה, מי שתרצה תוכל לקרוא או לשאול על הפרטים באופן אישי.

     

    למחרת (יום שישי) כבר דאגתי לחלשה הקטנה והחלטתי לשאוב לה. ישבתי עם המשאבה במשך שעה וחצי אולי והוצאתי 10cc של חלב שעדיין היה יותר קולוסטרום מחלב ממש. נתתי לה אבל זה לא הספיק לה כנראה. החלטתי לתת לה גם תוספת של מטרנה לאחר שסיימה את  מה ששאבתי. וכך המשכתי כל אותו יום. הכמויות של החלב גדלו ל-cc20  ואח"כ 25cc. קצת דאגתי מה יקרה אם היא תתרגל לבקבוקים הקלים לשימוש הללו של ביה"ח, אבל הרגשתי שאין ברירה על מנת שהיא תעלה במשקל. ואכן בשישי בלילה הקטנה שקלה 2055 גר', הדאגה שלי היתה די מוצדקת. בשבת כבר ראו שיפור מצויין, הקטנה היתה חזקה יותר, בכתה חזק יותר, הניעה את הגפיים לכל הכיוונים בעוצמה. ניסיתי לסחוט מספר טיפות כדי להרטיב לה את השפתיים ולגרות אותה, והופ, היא נרטבה משפריץ רציני של חלב שפרץ מהפטמה. באותו היום יולי הצליחה לינוק מצויין ממש, הייתי מאושרת. אח"כ כבר הצלחתי לשאוב 50cc ואח"כ 70cc.

     

    מיום חמישי סבלתי מכאבי גב נוראים, הרגשתי שהרמתי משאית. קידר בדק אותי ואמר שזה כנראה מרגישות לחומר של ההרדמה הספינאלית הכושלת (שבוצעה ארבע פעמים כזכור), ללידוקאין. וכן כל ההתעסקות המיותרת בגב וכל הדקירות שבוצעו. הכאבים בגב האפילו אפילו על הכאבים בתפר.

     

    באותו היום שחררו אותי מביה"ח. את יולי החליטו להשאיר בגלל ערך גבולי די גבוה של צהבת ילודים. היא הוכנסה מיד לפוטו על מנת לשהות שם כמה שרק אפשר כדי שתוכל ללכת הביתה בקרוב. יכולתי להישאר מאושפזת עוד יום אחד, אבל בגלל מחסור במקום הציעו לי לעבור לקומה 7. לדעתי אם אני סתם ארצה לישון בקומה 7 גם ככה יתנו לי, אני מכירה שם את כל האחיות והרופאים משהות הקבע במהלך ההריון. החלטתי שעדיף לי לחזור הביתה להתארגן ולחזור להניק את הקטנה ולשאוב לה בכל פעם שיידרש, כל כמה שעות. לפני היציאה מביה"ח הנקתי אותה ושאבתי לה כך שתהיה לה ארוחה נוספת. הצלחתי לשאוב 70cc, איזה יופי!

     

    הלכנו הביתה. בדרך עברנו בסופרפארם להשלים כמה קניות הביתה. מילאנו גם את הטפסים כדי לקבל את החבילה ליולדת של הסופרפארם. פעם ראשונה שמילאתי ממש בעצמי פרטים של הבת שלי. התחלנו להפנים שזה ממש אמיתי כל הסיפור הזה ויש לנו בת פצפונת שבקרוב תגיע הביתה.

     

    הגענו הביתה ב-17:00. ישנתי קצת. כשהתעוררתי ב-19:00 התקשרתי לשאול בתינוקייה מה קורה עם יולי. יצאתי לביה"ח והגעתי לשם ב- 20:10. הנקתי אותה ושאבתי לה שוב והחזירו אותה אל הפוטו.

    לפני שהלכתי הביתה עברתי בקומה 7 כדי לבדוק מי במשמרת, נלי המקסימה היתה במשמרת, דיברנו על הניתוח וכל המסביב, אף אחד שם לא האמין שעברתי ניתוח כזה עם כאלו סיבוכים רק 3 ימים לפני, ואני כבר מתרוצצת על עקבים כהרגלי.

    בבוקר התעוררתי ב-5:30 והתקשרתי לתינוקייה לראות מתי יולי אכלה. יצאתי לביה"ח וב-6:30 הנקתי אותה ושאבתי לה שוב כ-50cc.  היא עלתה במשקל ל-2063 גר', עלייה קטנה, אבל זה כבר בכיוון הנכון.

     

    עליתי לקומה 7 כדי לחפש את אוסלנדר כדי להודות לו. הגעתי למשרדו והודיתי לו על כל מה שנעשה עבורי, כמו כן שאלתי מי היה הרופא העיקרי בניתוח כדי שאוכל להודות גם לו. התברר לי שד"ר שגיא היה הרופא שניתח אותי ועשה הכל כמעט לבדו.  רשימת התודות שלי לרופאים בכרמל היא כל כך ארוכה שפשוט אי אפשר לציין את כולם, אבל באמת אחד אחד הרופאים מדהימים, אנושיים ומקצועיים. בסיום השיחה אמרתי לאוסלנדר שאני יודעת בוודאות שאת הילד הבא גם אלד בכרמל. אוסלנדר אמר "להתראות בשנה הבאה", כנראה שנתראה מעט מאוחר יותר מזה, אבל בהחלט נתראה בעתיד הלא מאוד רחוק עם תינוק נוסף (הערת המחברת: זה כבר לא רלוונטי כרגע, כידוע לכם).  בינתיים פגשתי את קאופמן וקיפרמן והודיתי גם להם והחלפנו חוויות. אח"כ מצאתי את ד"ר שגיא הודיתי לו מאוד ונפרדנו בחיבוק.

     

    בינתיים יצאתי לכיוון הטכניון לסידורים אחרונים שם, כל עוד יש לי בייביסיטר על התינוקת. כולם היו בהלם שהגעתי לשם, אבל כזו אני, אין מה לעשות. ב-9:00 התקשרו אליי שהיא צריכה לאכול שוב והאם אני מגיעה. אמרתי שכן, זו נסיעה של רבע שעה גג מהטכניון לביה"ח כרמל. יצאתי לשם ובעצת האחות המקסימה ולנטינה רק שאבתי לה שוב  כדי שהיא תשהה בפוטו עוד קצת. ואז הודיעו לי את הבשורה הטובה מכולן, יולי יוצאת הביתה!

    לא לקחתי אותה מיד, נסעתי לקחת את נמרוד מהעבודה, עברנו בבית לקחת דברים, סידרנו את כיסא הבטיחות באוטו, ועצרנו לקנות משאבה של מדלה, כך שאם נצטרך לשאוב תהיה לנו בבית. ואז שמנו פעמנו לביה"ח כדי להוציא אותה הביתה. האחות ולנטינה המקסימה הראתה לי כיצד לנקות לה את הטבור בבית, נתנה טיפים כיצד לעשות לה מקלחת ועוד. הצטלמנו למזכרת ויצאנו לדרך. יולי היתה כל כך קטנה לעומת כסא הבטיחות, פחדתי שתישבר.

     

    ומאז אנחנו בבית. היום יולי יונקת כל כך טוב שבכלל אי אפשר לחשוב אפילו על להוציא לה את הפטמה מהפה. כשהלסתות ננעלות, הפטמה שלי שייכת לה ורק לה ושאף אחד לא יחשוב לקחת לה אותה. היא תינוקת מקסימה, שמחייכת חצי מהיום, ובשאר עושה קולות קטנים. היא מאוד רגועה ובוכה רק כשהיא ממש רעבה ומחליפים לה חיתול. אפילו את האמבטיה היא מאוד אוהבת. היא יוצאת משם רגועה כמו אחרי טיפול בספא.

     

    ביום למחרת באנו לביקורת לצהבת והיא עלתה במשקל ל- 2105 גר', 42 גר' יותר מביום אתמול. כמה ימים אחר-כך היא כבר היתה 2132 גר'. מי היה חושב שכמה גרמים יכולים לשמח הורים כל כך הרבה.

     

    זהו, אז זה הסיפור שלנו. אני חשבתי בהתחלה שללדת ביום של התיזה זה סיפור גדול, וכרגיל התברר לי שטעיתי ויש דברים הרבה יותר גדולים שגורמים לעניין מבחן התיזה להתגמד ממש. אני מקווה שמהיום והלאה באמת הכל יזרום על מי מנוחות כפי שמתנהל עכשיו (הערת המחברת: טוב נו, גם זה משפט שהתברר כלגמרי לא נכון, אבל כשכתבתי את הסיפור עוד לא ידעתי את זה). יש המון מבקרים ויולי יפיפיה אמיתית ונסיכה קטנה ורגועה.

     

    דרך אגב, מרגע הלידה נעלמו לי התופעות של אוזניים סתומות, והבחילות וההקאות נגוזו. לא האמנתי שזה באמת יכול לעבור בצורה כזו, אבל עובדה, הטבע באמת עושה דברים מדהימים.

     

     

    אז זהו - זה הסיפור, ויולי שלי המדהימה תחגוג שנה בעוד כמה ימים. איך הזמן טס כשלא בהריון, זה מדהים. וקרו עוד המון דברים מאז שהיא נולדה - הספקתי למשל להתגרש (משהו שלא דמיינתי שיקרה בזמן שכתבתי את הסיפור הזה), וגם לקנות בית, להתחיל עבודה חדשה, לצאת להמון דייטים. אבל זה בהחלט יישאר כחומר להרבה פוסטים אחרים.

     

    והלינקים לחלקים הקודמים (רק ליתר בטחון):

    סיפור ההריון והלידה של יולי - ההריון (חלק ראשון מתוך שלושה)

    סיפור ההריון והלידה של יולי - יום הלידה (חלק שני מתוך שלושה)

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (38)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        11/8/07 22:29:

       

      צטט: brown_little 2007-08-11 04:24:18

      ליזה איזה מדהימה את

       

      ואני שמח שעברת את כל הזוהמה הזאת בשלום 

      תודה יקירי נשיקה

      וגם אני שמחה שזה עבר בשלום.

        11/8/07 04:24:

      ליזה איזה מדהימה את

       

      ואני שמח שעברת את כל הזוהמה הזאת בשלום 

        9/6/07 23:44:

       

      צטט: biztech 2007-06-09 19:50:04

      ליזה,

      אכן סיפור מדהים. למרות שידעתי פחות או יותר מהו הסוף, קראתי בנשימה עצורה, וגם החסרתי כמה פעימות פה ושם. כמו שאולי את יכולה לתאר לעצמך, החלטתי לא להראות את הפוסטים האלה בינתיים לאשתי, ולחכות עד אחרי הלידה.

      אין לי הרבה מה להוסיף למחמאות שקיבלת בתגובות כאן, שכולם מגיעים לך, ולכן לפחות קבלי כ"י גם ממני.

      לדעת את הסוף בהחלט מרגיע במהלך קריאת הסיפור, וטוב שאשתך לא תקרא אותו עד אחרי הלידה. תודה על הכל, וגם על הכוכב הירוק.

        9/6/07 19:50:

      ליזה,

      אכן סיפור מדהים. למרות שידעתי פחות או יותר מהו הסוף, קראתי בנשימה עצורה, וגם החסרתי כמה פעימות פה ושם. כמו שאולי את יכולה לתאר לעצמך, החלטתי לא להראות את הפוסטים האלה בינתיים לאשתי, ולחכות עד אחרי הלידה.

      אין לי הרבה מה להוסיף למחמאות שקיבלת בתגובות כאן, שכולם מגיעים לך, ולכן לפחות קבלי כ"י גם ממני.

        8/6/07 18:34:

       

      צטט: אילאיל_יהב 2007-06-08 15:10:52

      היי ליזה,

      התחלתי לקרוא את הפוסט הזה, ולמרות שכיוונת לקרוא קודם את החלקים הראשונים, לא יכולתי להתאפק. בהתחלה אמרתי שאקרא רק פיסקה בטרם אעבור לחלק א' ואז כבר היה מאוחר מדי ולא יכולתי להפסיק.

      התרגשתי מהדברים שכתבת בצורה בלתי רגילה. האנושיות והאותנטיות בה סיפרת את ההשתלשלות היו מדהימים.

      את נשמעת אישה חזקה ואמיצה!

      שיהיה בהצלחה :)

       

      נ.ב יולי פשוט מהממת!!

       

      תודה שקראת, והעובדה שנסחפת ולא יכולת להפסיק מאוד מחמיאה לי.

      אני מקווה שבכל זאת קראת אחר-כך את שני החלקים הקודמים, כי הם באמת המשמעותיים יותר לדעתי.

      תודה רבה. ויולי - היא באמת מדהימה, בכל יום אני מתלהבת ממנה מחדש.

        8/6/07 15:10:

      היי ליזה,

      התחלתי לקרוא את הפוסט הזה, ולמרות שכיוונת לקרוא קודם את החלקים הראשונים, לא יכולתי להתאפק. בהתחלה אמרתי שאקרא רק פיסקה בטרם אעבור לחלק א' ואז כבר היה מאוחר מדי ולא יכולתי להפסיק.

      התרגשתי מהדברים שכתבת בצורה בלתי רגילה. האנושיות והאותנטיות בה סיפרת את ההשתלשלות היו מדהימים.

      את נשמעת אישה חזקה ואמיצה!

      שיהיה בהצלחה :)

       

      נ.ב יולי פשוט מהממת!!

       

        7/6/07 23:52:

       

      צטט: צפיר 2007-06-06 12:56:29

      מזל טוב ליולי. בת שנה. עד 120 . כל האושר שבעולם!!

      תודה רבה מחייך

        6/6/07 12:56:
      מזל טוב ליולי. בת שנה. עד 120 . כל האושר שבעולם!!
        4/6/07 01:03:

       

      צטט: טל אלכסנדרוביץ שגב 2007-06-03 08:45:58

      ליזה. קראתי את כל הטרילוגיה בנשימה עצורה. מדהים.

       טל. את תמיד יודעת להגיד את הדבר הנכון. מדהימה שכמוך.

      צטט: solix56 2007-06-03 12:34:03

      הסיפור הבא יהיה לא פחות יפה ומרתק (לאו דווקא  בגללהלידה וספיחיה) מאחר והוא עשוי להזכיר את אחת מאגדות האחים גרים (רמז צריכים 2 לטנגו).

       תצטרך לרמוז לי רמז עבה יותר, כי לא הבנתי.

      צטט: ליאור רועי 2007-06-03 15:26:57

      ליזה ליזה (את בטח שומעת את זה כל הזמן..)

      חיכיתי להגיב עכשיו כי אחרי שני הראשונים, לא הייתי בטוחה איך זה נגמר ולא רציתי להקדים את המאוחר. מדהים כמה המכונה האנושית מתוחכמת, הרי לידה אמורה להיות דבר בנלי שעובד מקדמת דנא בעוד שאפילו לידה שמתרחשת כסדרה היא אופרציה סבוכה שלא תיאמן.

      אני שמחה לשמוע על הקטנה ושזה נגמר טוב. בתור פולניה לא יכולתי שלא לדאוג..מחייך

      ואת באמת גיבורה. ומה לעזאזל עשית על עקבים כמה ימים אח"כ, הא?

       נשיקה ליולי ושאפו על החשיפה.

       חיכיתי לתגובה שלך אחרי התגובה בפוסט הקודם. בהחלט לידה ואפילו הפשוטה ביותר והקלה ביותר היא פלא של הגוף שלנו. שלא לדבר על לידות כמעין אלה. מזל שהרפואה קיימת.

      תודה שדאגת, וכולנו פולניות בסופו של דבר, לא משנה מה המוצא האמיתי שלנו.

      מה עשיתי על עקבים. תוכלי לקרוא פה

      את הנשיקות אני אעביר ליולי. היא מתה על נשיקות. ותודה.

      צטט: barak hachamov 2007-06-03 20:27:45

      יולי נולדה ביוני

      ליזה ביוני, מקדימה זמנה...

      מאיפה התעוזה לשתף... אני מרגיש "דוסית" לידך...

      בצד השני של המסך... יש אנשים שזה היה בשבילם סיפור... ויש שזה היה סיפור חיים...

      נשיקות...

      ברק 

       הקדימה את זמנה הילדה הזו, זריזה כמו אמא שלה, הגנטיקה עובדת.

      התעוזה לשתף? כל אחד לומד מהי הדרך הנכונה בשבילו לחיות, זה לוקח זמן, אבל בסוף מבינים - איפה עוברים הגבולות של כל אחד, כמה להיות פתוח עם האחרים, במה להתבייש, אם בכלל, במה להתגאות. אני מוצאת את הדרך שלי, יודעת מה טוב לי ושלמה עם עצמי, ועדיין לומדת. נפלו כמה אסימונים, ואני יודעת לשים את האצבע מה למדתי וכמה זה שיפר לי את איכות החיים. זו לא תעוזה, זו דרך חיים. 

       

      גם זו שבשבילה זה סיפור חיים  יודעת שזה גם סיפור טוב. מפחיד אמנם, אבל טוב.

      נשיקות חזרה,

      המון תודה,

      והפוסטים שלך מעולים (מנצלת את המקום פה כדי להגיד שוב),

       ליזה 

      צטט: taya1 2007-06-03 22:14:31

      אחלה שיתוף, אחלה סיפור, היה מרתק לקרוא.

      העיקר שעכשיו הכל טוב ויולי נפלאה וגם את.

       וגם את נפלאה. ואת יודעת שלך יש חלק חשוב בפרסום הפוסט הזה.

      יש לך פוסט אחד שאני לא יכולה לשכוח, על איך הפכת לאדם טוב יותר, פוסט מדהים ותובנות חכמות ונהדרות. גם לי יש אוסף תובנות שאספתי אט אט עם הזמן, כל אחת מסיבותיה שלה,  מתישהו אמצא את הדרך שנכונה לי להעלותן.

      המון תודה לך. ורק תמשיכי להיות כמו שאת.

       

        4/6/07 00:38:

       

      צטט: שמוליק פרי 2007-06-03 01:19:10

       

      צטט: ליזה פיירמן 2007-06-02 22:04:40

       

      צטט: שמוליק פרי 2007-06-02 21:53:45

      ליזה,

      על המציאות הזאת-קבלי ח"ח.

      על הטרילוגיה-קבלי כ"י.

      מצטערת שאני מדלגת על תגובות, אבל הייתי חייבת.

      מה זה כ"י?

      כוכב ירוק נשמה...

       נשמה אתה בעצמך :-)

      ומה עם הסוף של הסיפור שלך?

      צטט: solix56 2007-06-03 06:28:23

      תגובה משולבת לפוסט ולתגובה המצוטטת

       

      בעקבות דבריו של מר סמית

      סיום נהדר לסיפור מדהים.

      היית כל כך קרובה להקריב את חייך בעקבות הסיבוכים... הקטע עם הפרחים בהחלט במקום.

      נקווה שהלידה הבאה תעבור חלק... (כמובן קודם להכיר את הבחור המתאים...)

       

      אדם

       

      אם תתעלמו מהסטריאוטיפ של פער הגילים אני סבור  כי מר סמית הוא המתאים

      דעתי זאת התגברה לאחר שעיינתי בכרטיס ב J ( לדעתי ה'שיווק' שם לא יצלח)

       לא מאמינה שאפשר לדעת מי המתאים רק לפי התכתבות באינטרנט. אפשר רק לדעת אם יש בכלל כיוון אפשרי. פער גילאים הוא לא דבר מהותי מאוד, שלב בחיים כן.

      צטט: עדנה ויסלר 2007-06-03 08:05:14

      את מבינה שהייתי הראשונה לכתוב לך והפעם כבר לא פחדתי להגיב ראשונה, ואפילו רציתי במחווה של קירבה והזדהות, והמון רגשות אמהיים, כן, גם אני נשמתי לרווחה...אבל האתר נתקע והטלפונים צירצרו ובזמן שהדף נטען מחדש נגשתי ליומן ההריון שכתבתי(זמן מלחמת המפרץ,את חלקו בילינו במקלט בית הקיץ באחוזה הדרומית של המשפחה, עם הסופר יגאל מוסינזון - חסמב"ה-ומשפחתו)ובהתחלה חשבתי לכתוב בו גם על הלידה, אבל אחרי מה שעבר עלי, החלטתי לכתוב רק את הדברים הטובים והשמחים, למשל את הבדיחות שהיו לי בחדר הלידה, כאשר כבר הייתי לגמרי מחוקה ולא האמנתי שאצא בכלל איכשהוא מכל הסיפור ובטח לא תיארתי שיצא מזה משהו כ"כ מתוק ונפלא, ורק חוש ההומור, כך חשבתי,יעזור לי.(כשד"ר אטלס תפר אותי, איזה ביטוי נהדר, שאלתי:"לא נמאס לך? כי לי כן"...והמשכתי"תגיד, אתה תופר או רוקם?זה נראה לי יותר כמו מקרמה..אתה יכול להשאיר קצת פתח, אתה לא מוכרח לסגור הכל"..) בקיצור, הסיפור שלך החזיר אותי 16 שנים אחורה, לחוויה שעד שקראתי את הסיפור שלך חשבתי שהיה בה הכל, כל מה שאפשר ובמיוחד כל מה שלא רציתי ולא חשבתי שיהיה: תפרים ואיבוד דם התעלפויות והסתבכות של חבל הטבור,ואקום-מלקחיים (ורק כששכבתי במיטה במחלקה ושמעתי את רעש שיקשוק העגלות בהן מביאים את התינוקות להנקה, ידעתי שזה הרעש הכי יפה ששמעתי בעולם. וכשהביאו לי את מיכל, שש שעות אחרי הולדתה, ידעתי שמה שלא היה - היה שווה את זאת.)עד שקראתי את הסיפור שלך שבשלב מסויים הזכיר לי בתיאורים הפלסטיים שבו את הסרט 'פרידה' על הציירת פרידה קאלו והסיפור המצמרר שלה.

      אני מסתכלת ביומן וחושבת איזה אומץ היה לך, לא רק לעבור את מה שעברת, אלא גם לספר את זה כאן. אז למה קראתם ליולי יולי?... (ואת מבינה שאת כל זה שלחתי אתמול בלילה, אך תגובתי התאיידה)

       עדנוש - אני פשוט אוהבת אותך, על רגשותייך האימהיים, על ההזדהות שלך, על הקירבה, על האכפתיות, על מי שאת. את הסרט 'פרידה' אחפש.

       

      האומץ לעבור את זה אינו משמעותי, אתה עובר אם אין לך ברירה, את כבר בתוך הסיטואציה. האומץ לספר הוא אחר. אני לא מאלה שמטאטאים מתחת לשטיח, אני מעדיפה להתמודד עם הדברים, לדעת, להכיר, לחשוב, לדבר ושוב לדבר ושוב לדבר, לעבד, ורק אז לעבור הלאה. לא מפחדת מהתמודדות, ויודעת שזה עדיף מלהדחיק. אז את הסיפור כתבתי 12 יום אחרי שהיא נולדה, ופרסמתי ברשת במקום המתאים. לגבי הפרסום פה, אחרי לחץ מצד כמה בנות פה, והתלבטות ביני לביני, ועם כמה חברים טובים, החלטתי שמתאים גם פה. 

       

       השם יולי ניתן לה אחרי התלבטות, ואחרי שנותרה רשימה של שמות. רציתי משהו ייחודי מצד אחד, שלא יקראו לה כמו לעוד 5 בנות אחרות בגן, אבל שיישמע טוב ויצלצל יפה ולא יהיה מוזר מדי או חדשני בצורה מוגזמת. אז ככה נבחר השם יולי.

       

      התגובות המתאיידות עוד יישכחו. בקרוב (אני מקווה) ישדרגו והחיים יהיו נוחים יותר, והתגובות יגיעו למקום הנכון במהירות ובקלות. ונאמר אמן. 

        4/6/07 00:20:

       

      צטט: ניר הולצמן 2007-06-02 22:36:46

       חיכיתי לפרסום החלק השלישי בשביל להתחיל לקרוא,

      כי משהו אמר לי שאני לא אעמוד במתח. 

      נפלא, מרגש ומדהים.

      גם אני גרועה בלהישאר במתח, מעדיפה לדעת מיד את ההמשך. אבל כל חלק היה מאוד ארוך אז העדפתי לפצל. המון המון תודה.

      צטט: יואב עינהר 2007-06-03 00:37:00

      Did you ever know that you're my hero

      אם אין לך טישיו בבית, תרוצי לקנות, לפני שתקליקי.

      אתה מלך!!! איזו מחמאה ענקית, חבל על הזמן. השיר מדהים, בט מידלר משהו משהו.

      ולגבי הטישו - אני כבר לא בוכה מכל דבר. אז אין, אבל הסתדרתי בלי.

      צטט: shine 2007-06-03 00:38:22

      כ"י=כוכב ירוק

       

      ועכשו כשקוראים את הסוף אין אדיר יותר מזה שהיא אוטוטו בת שנה ושהכל הסתיים ומאחורייך ויש לך בפתח התחלות חדשות.

      ושוב אני חוזרת על מה שכתבתי קודם ואני רואהשממש לא טעיתי, את גיבורה.

      אני עברתי קיסרי רגיל ובשבוע הראשון בכלל לא יכולתי לזוז, נסיעות ברכב היו סיוט, לא יכולתי לצחוק (התפרים ממש כאבו) בברית עמדתי כמו סימן שאלה (ואניממש לא מהעדינות המפונקות).... ואת אחרי שני ניתוחים רצת ותיזזת מפה לשם - כל הכבוד לך, אין דבר העומד בפני הרצון ואת דוגמא לכך.

      את מקסימה אמיתית. ובאמת אין דבר העומד בפני הרצון. והכל בזכות יולי המהממת שלי.

      צטט: לא-רואה-ממטר 2007-06-03 00:58:31

      איזה ויפי שהסיפור הסתיים בשלום, שאת חשה בטוב ושיש לך ילדה מתוקה כל-כך.

      רק לא הבנתי מדוע שמו אותה בפגיה, הרי היא נולדה רק טיפה פחות מ-3 ק"ג? משקל כזה נחשב בגבולות הנורמה. או שאני טועה?

      וגם מגניב שהספקת לעשות את התיזה. בזמנו הלכתי ללדת חמישה ימים לאחר שכתבתי מבחן אחרון לשנת הלימודים הראשונה שלי (והאחרונה) במכללה למינהל. אז גם כן צחקתי שהנה, לפחות הספקתי לסיים את השנה...

      היא נולדה 2287 גר' וירדה ל-2 ק"ג, וזה כל כך מעט שקשה לתאר, כמו להחזיק אוויר. אבל העניין היה שהיא נולדה בשבוע 35, וכל מי שנולד לפני שבוע 36 מוכנס לפגיה.

      מזל שהיא החליטה לחכות לאחרי מבחן התיזה, מתחשבת הקטנה הזו ;-)

      צטט: ארז טביב 2007-06-03 01:10:58

      ואוו

      מילה אחת שמבטאת כל כך הרבה. תודה.

       

        3/6/07 23:46:

       

      צטט: ayelet4u 2007-06-02 22:34:22

      וואו ל-י-ז-ה!!!!

      קבלי כוכב קודם כל על אומץ החשיפה.

      בתור אחת שעברה עם חברות כמה סיפורי זוועה הקשורים בהריונות ולידות, אין לי ספק שאת מקבלת מקום ראשן (שברור שהיית מוותרת עליו...)

       

      שמעתי תיאוריה שטוענת שילדים באים לעולם עם תפקיד - ללמד את ההרוים שלהם שיעורים לשם צמיחת האישית - ולפי התיאוריה הזאת אין לי ספק שיולי עשתה לך בית ספר.

       

      ואם כבר נפתחנו, אני מרשה לעצמי להציע לך שיקוף  אחד: בעלך לשעבר מקבל תפקיד מאד מינורי בסיפור. לא ממש שותף פעיל...

       

      אני חושבת שיש לך תעצומות נפש, שמשלבות אופטימיות ברמה גבוהה מאד לצד יכולת התבוננות אובייקטיבית על המציאות וקבלה שלה תוך התמודדות. אני "חוקרת" עכשיו את נושא האושר האישי, ולפי מה שלמדתי עד עכשיו - זה שילוב מנצח להשגת סיפוק ואושר.

       

      אני בטוחה שעוד הרבה טוב לפנייך, והמשיכי לכתוב!!!!!

       

      מזל טוב ליולי (שנולדה ביוני), אילת

      תודה על הכוכב. לגבי האומץ להיחשף - הסיפור הזה פורסם בעבר ברשת, בפורום הריון ולידה די ידוע, פשוט לא הייתי בטוחה שמקומו גם פה, אז התלבטתי (ועדיף להתלבט ולחשוב קודם מאשר להתחרט אחר-כך). שכנעו אותי כמה אנשים מקסימים שיש טעם לפרסם גם פה, ולו כדי שיכירו אותי וידעו מי אני במציאות קצת יותר. זו בהחלט חוויה משמעותית בחיי וכנראה שיש לה מקום בבלוג שלי.

       

      בהחלט הייתי מוותרת על המקום הראשון המפוקפק בסיפורי האימה הנ"ל. לא נורא, פעם הבאה יהיה יותר טוב.

       

      לגבי השיקוף - הצדק עימך. יש לי חבר טוב שמכיר עוד פרטים נוספים מחיי האישיים והוא שם את האצבע על הנקודה החשובה הזו. זה משהו שבפעם הזו אשים אליו לב הרבה יותר. מכל מערכת יחסים לומדים הרבה, ולמדתי מה אני מחפשת כתוצאה מההתנסות הזו, מה חשוב לי אצלי ומה חשוב לי אצל בן הזוג (ועל זה אולי יגיע פעם פוסט ארוך נפרד).

       

      אם את חוקרת את נושא האושר האישי את בהחלט מוזמנת לפנות אליי ולתחקר גם אותי. למדתי איך נכון לי וטוב לי לחיות. נפלו לי כל מיני אסימונים גם בגלל התבגרות וחוכמת חיים, וגם בגלל אירועים כמו זה שסיפרתי פה. אני יכולה בהחלט לומר היום שאני בן אדם מאושר ושלם עם עצמו. פשוט טוב לי.

       

      המון תודה - על האכפתיות, על התגובה, על הכל. את מקסימה. 

        3/6/07 23:16:

       

      צטט: solix56 2007-06-02 21:55:42

       מבקשים השלמות

      רגע, האם אין חיים מחוץ לבועה  (ליזה יולי) ? פעמיים סבתא פעמיים סבא  - לא נטלו חלק ?

      מי קם בלילות הראשונים .....

      עבדתך הנאמנה קמה לגמרי בעצמה, החל מהלילה הראשון שבו הביאו אליי את יולי.

      ההורים שלי גרים בירושלים, אמא שלי היתה בימים הראשונים ועזרה לנמרוד לארגן את החדר. כשהשתחררתי מבית החולים היא כבר חזרה הביתה, כי יש לי אח בתיכון והוא צריך את אמא יותר ממני. הם מבקרים תדיר, פעם בשבועיים, המרחק די מגביל.

      לגבי הסבא והסבתא מהצד השני - יולי שלי בת שנה והפעם האחרונה שפגשה אותם היתה בספטמבר האחרון, תוכל לעשות את החשבון לבד לפני כמה זמן זה היה. (וגם עד אז את מספר הפעמים שפגשה אותם אפשר למנות על כף יד אחת).

      צטט: ריצ'רד סמית 2007-06-02 22:09:39

      סיום נהדר לסיפור מדהים.

      היית כל כך קרובה להקריב את חייך בעקבות הסיבוכים... הקטע עם הפרחים בהחלט במקום.

      נקווה שהלידה הבאה תעבור חלק... (כמובן קודם להכיר את הבחור המתאים...)

      אדם 

      רק אחרי המשפט שלו עם הפרחים הבנתי את גודל המאורע.

      והמתאים עוד יגיע. מתישהו.

      צטט: kaplanski קפלנסקי 2007-06-02 22:33:14

       

      בחורה פנויה, יפה וחכמה, ירושלמית אורגינל, פלוס ילדה ודירה?

      עכשיו רק צריך לתפוס אותך,  להתחתן, ולא לעשות כלום...

      מחמאה גדולה.

      אבל מי שמתכוון לא לעשות כלום יכול לחסוך מעצמו את הנסיעה עד לפה.

        3/6/07 22:14:

      אחלה שיתוף, אחלה סיפור, היה מרתק לקרוא.

      העיקר שעכשיו הכל טוב ויולי נפלאה וגם את.

        3/6/07 20:27:

      יולי נולדה ביוני

      ליזה ביוני, מקדימה זמנה...

      מאיפה התעוזה לשתף... אני מרגיש "דוסית" לידך...

      בצד השני של המסך... יש אנשים שזה היה בשבילם סיפור... ויש שזה היה סיפור חיים...

      נשיקות...

      ברק 

       

        3/6/07 15:26:

      ליזה ליזה (את בטח שומעת את זה כל הזמן..)

      חיכיתי להגיב עכשיו כי אחרי שני הראשונים, לא הייתי בטוחה איך זה נגמר ולא רציתי להקדים את המאוחר. מדהים כמה המכונה האנושית מתוחכמת, הרי לידה אמורה להיות דבר בנלי שעובד מקדמת דנא בעוד שאפילו לידה שמתרחשת כסדרה היא אופרציה סבוכה שלא תיאמן.

      אני שמחה לשמוע על הקטנה ושזה נגמר טוב. בתור פולניה לא יכולתי שלא לדאוג..מחייך

      ואת באמת גיבורה. ומה לעזאזל עשית על עקבים כמה ימים אח"כ, הא?

       נשיקה ליולי ושאפו על החשיפה.

       

        3/6/07 12:34:
      הסיפור הבא יהיה לא פחות יפה ומרתק (לאו דווקא  בגללהלידה וספיחיה) מאחר והוא עשוי להזכיר את אחת מאגדות האחים גרים (רמז צריכים 2 לטנגו).
        3/6/07 11:32:

       

      צטט: גיגי1972 2007-06-02 21:49:27

      ליזה יקרה. את אישה מדהימה ואדם חזק ביותר. פשוט השראה. מאחלת לך את כל הטוב שבעולם. לך וליולי אוצרך. המון מזל טוב בעוד מספר ימים. לדעתי מסיבה גדולה צריכה להילקח בחשבון עבור האירוע. יש בהחלט סיבה לחגיגה. שולחת לך חיבוק גדול. אה... ונראה לי שגם כוכב. תקתקתי על זה מקווה שתפס קורץ

      המון תודה - על המחמאות, על האיחולים ועל הכוכב (שתפס).

      אני באמת שוקלת לעשות לה מסיבה די גדולה, היא בהחלט סיבה לחגיגה.

      צטט: שמוליק פרי 2007-06-02 21:53:45

      ליזה,

      על המציאות הזאת-קבלי ח"ח.

      על הטרילוגיה-קבלי כ"י.

      תודה על הח"ח וגם על הכ"י.

      ונשמה - תודה על ההסבר מה זה כ"י, למרות שסיגל השיגה אותך ותרגמה לי קודם.

        3/6/07 10:25:

       

      צטט: levana feldman 2007-06-02 21:42:41

      ליזה,

      שמחתי לקרוא שלסיפור שלך יש סוף טוב.

      הבנתי שחזרת לעצמך, למסלול החיים.

      אני מאחלת לך המון הצלחה וכוח

      וכמו שכבר הסכמנו - אסור לקחת שום סיכונים,

      בהריון הבא, בלידה הבאה, שיהיה קל ובשעה טובה (=:

      מזל שיש לו סוף כזה טוב. וילדה כזו מדהימה.

      תודה על הכל.

      ובפעם הבאה, אני מקווה שהסיפור יהיה כל כך משעמם שבכלל לא יהיה שווה להעלות אותו על הכתב. 

      ליזה. קראתי את כל הטרילוגיה בנשימה עצורה. מדהים.
        3/6/07 08:41:

       תודה רבה על המחשבה והצדק בחלקו עימך.

       כפי שנאמר:

       

      צטט: kaplanski קפלנסקי 2007-06-02 22:33:14

       


      בחורה פנויה, יפה וחכמה, ירושלמית אורגינל, פלוס ילדה ודירה?

      עכשיו רק צריך לתפוס אותך, להתחתן, ולא לעשות כלום...

        טוב, אולי מלבד לא לעשות כלום...

       

      איך אפשר להתחיל משהו כאשר יש בינינו 200 קמ? (בהנחה שהתעלמנו מפער הגילאים).

       

      ואיך דעתך התגברה אף שהשיווק שם לא טוב?...

      ולצורך הסקרנות, מה לא היה טוב?

      (ולמי שסקרן, המספר הוא: 110706425)

       

       

      צטט: solix56 2007-06-03 06:28:23

      תגובה משולבת לפוסט ולתגובה המצוטטת

       

      בעקבות דבריו של מר סמית

      סיום נהדר לסיפור מדהים.

      היית כל כך קרובה להקריב את חייך בעקבות הסיבוכים... הקטע עם הפרחים בהחלט במקום.

      נקווה שהלידה הבאה תעבור חלק... (כמובן קודם להכיר את הבחור המתאים...)

       

      אדם

       

      אם תתעלמו מהסטריאוטיפ של פער הגילים אני סבור כי מר סמית הוא המתאים

      דעתי זאת התגברה לאחר שעיינתי בכרטיס ב J ( לדעתי ה'שיווק' שם לא יצלח)

       

        3/6/07 08:25:
      אם נכחו כבוד הסופרים פוצ'ו מוסינזון  אז לא פלא שהרופא היה סופר הילדים יהודה אטלס
        3/6/07 08:05:
      את מבינה שהייתי הראשונה לכתוב לך והפעם כבר לא פחדתי להגיב ראשונה, ואפילו רציתי במחווה של קירבה והזדהות, והמון רגשות אמהיים, כן, גם אני נשמתי לרווחה...אבל האתר נתקע והטלפונים צירצרו ובזמן שהדף נטען מחדש נגשתי ליומן ההריון שכתבתי(זמן מלחמת המפרץ,את חלקו בילינו במקלט בית הקיץ באחוזה הדרומית של המשפחה, עם הסופר יגאל מוסינזון - חסמב"ה-ומשפחתו)ובהתחלה חשבתי לכתוב בו גם על הלידה, אבל אחרי מה שעבר עלי, החלטתי לכתוב רק את הדברים הטובים והשמחים, למשל את הבדיחות שהיו לי בחדר הלידה, כאשר כבר הייתי לגמרי מחוקה ולא האמנתי שאצא בכלל איכשהוא מכל הסיפור ובטח לא תיארתי שיצא מזה משהו כ"כ מתוק ונפלא, ורק חוש ההומור, כך חשבתי,יעזור לי.(כשד"ר אטלס תפר אותי, איזה ביטוי נהדר, שאלתי:"לא נמאס לך? כי לי כן"...והמשכתי"תגיד, אתה תופר או רוקם?זה נראה לי יותר כמו מקרמה..אתה יכול להשאיר קצת פתח, אתה לא מוכרח לסגור הכל"..) בקיצור, הסיפור שלך החזיר אותי 16 שנים אחורה, לחוויה שעד שקראתי את הסיפור שלך חשבתי שהיה בה הכל, כל מה שאפשר ובמיוחד כל מה שלא רציתי ולא חשבתי שיהיה: תפרים ואיבוד דם התעלפויות והסתבכות של חבל הטבור,ואקום-מלקחיים (ורק כששכבתי במיטה במחלקה ושמעתי את רעש שיקשוק העגלות בהן מביאים את התינוקות להנקה, ידעתי שזה הרעש הכי יפה ששמעתי בעולם. וכשהביאו לי את מיכל, שש שעות אחרי הולדתה, ידעתי שמה שלא היה - היה שווה את זאת.)עד שקראתי את הסיפור שלך שבשלב מסויים הזכיר לי בתיאורים הפלסטיים שבו את הסרט 'פרידה' על הציירת פרידה קאלו והסיפור המצמרר שלה.

      אני מסתכלת ביומן וחושבת איזה אומץ היה לך, לא רק לעבור את מה שעברת, אלא גם לספר את זה כאן. אז למה קראתם ליולי יולי?... (ואת מבינה שאת כל זה שלחתי אתמול בלילה, אך תגובתי התאיידה)

        3/6/07 06:28:

      תגובה משולבת לפוסט ולתגובה המצוטטת

       

      בעקבות דבריו של מר סמית

      סיום נהדר לסיפור מדהים.

      היית כל כך קרובה להקריב את חייך בעקבות הסיבוכים... הקטע עם הפרחים בהחלט במקום.

      נקווה שהלידה הבאה תעבור חלק... (כמובן קודם להכיר את הבחור המתאים...)

       

      אדם

       

      אם תתעלמו מהסטריאוטיפ של פער הגילים אני סבור  כי מר סמית הוא המתאים

      דעתי זאת התגברה לאחר שעיינתי בכרטיס ב J ( לדעתי ה'שיווק' שם לא יצלח)

        3/6/07 01:19:

       

      צטט: ליזה פיירמן 2007-06-02 22:04:40

       

      צטט: שמוליק פרי 2007-06-02 21:53:45

      ליזה,

      על המציאות הזאת-קבלי ח"ח.

      על הטרילוגיה-קבלי כ"י. 

       מצטערת שאני מדלגת על תגובות, אבל הייתי חייבת.

      מה זה כ"י? 

      כוכב ירוק נשמה...

        3/6/07 01:10:
      ואוו
        3/6/07 00:58:

      איזה ויפי שהסיפור הסתיים בשלום, שאת חשה בטוב ושיש לך ילדה מתוקה כל-כך.

      רק לא הבנתי מדוע שמו אותה בפגיה, הרי היא נולדה רק טיפה פחות מ-3 ק"ג? משקל כזה נחשב בגבולות הנורמה. או שאני טועה?

      וגם מגניב שהספקת לעשות את התיזה. בזמנו הלכתי ללדת חמישה ימים לאחר שכתבתי מבחן אחרון לשנת הלימודים הראשונה שלי (והאחרונה) במכללה למינהל. אז גם כן צחקתי שהנה, לפחות הספקתי לסיים את השנה...

       

        3/6/07 00:38:

      כ"י=כוכב ירוק

       

      ועכשו כשקוראים את הסוף אין אדיר יותר מזה שהיא אוטוטו בת שנה ושהכל הסתיים ומאחורייך ויש לך בפתח התחלות חדשות.

      ושוב אני חוזרת על מה שכתבתי קודם ואני רואהשממש לא טעיתי, את גיבורה.

      אני עברתי קיסרי רגיל ובשבוע הראשון בכלל לא יכולתי לזוז, נסיעות ברכב היו סיוט, לא יכולתי לצחוק (התפרים ממש כאבו) בברית עמדתי כמו סימן שאלה (ואניממש לא מהעדינות המפונקות).... ואת אחרי שני ניתוחים רצת ותיזזת מפה לשם - כל הכבוד לך, אין דבר העומד בפני הרצון ואת דוגמא לכך.

        3/6/07 00:37:

      Did you ever know that you're my hero

      אם אין לך טישיו בבית, תרוצי לקנות, לפני שתקליקי.

        2/6/07 22:36:

       חיכיתי לפרסום החלק השלישי בשביל להתחיל לקרוא,

      כי משהו אמר לי שאני לא אעמוד במתח. 

      נפלא, מרגש ומדהים.

       

        2/6/07 22:34:

      וואו ל-י-ז-ה!!!!

      קבלי כוכב קודם כל על אומץ החשיפה.

      בתור אחת שעברה עם חברות כמה סיפורי זוועה הקשורים בהריונות ולידות, אין לי ספק שאת מקבלת מקום ראשן (שברור שהיית מוותרת עליו...)

       

      שמעתי תיאוריה שטוענת שילדים באים לעולם עם תפקיד - ללמד את ההרוים שלהם שיעורים לשם צמיחת האישית - ולפי התיאוריה הזאת אין לי ספק שיולי עשתה לך בית ספר.

       

      ואם כבר נפתחנו, אני מרשה לעצמי להציע לך שיקוף  אחד: בעלך לשעבר מקבל תפקיד מאד מינורי בסיפור. לא ממש שותף פעיל...

       

      אני חושבת שיש לך תעצומות נפש, שמשלבות אופטימיות ברמה גבוהה מאד לצד יכולת התבוננות אובייקטיבית על המציאות וקבלה שלה תוך התמודדות. אני "חוקרת" עכשיו את נושא האושר האישי, ולפי מה שלמדתי עד עכשיו - זה שילוב מנצח להשגת סיפוק ואושר.

       

      אני בטוחה שעוד הרבה טוב לפנייך, והמשיכי לכתוב!!!!!

       

      מזל טוב ליולי (שנולדה ביוני), אילת

        2/6/07 22:33:

       

      צטט: ליזה פיירמן 2007-06-02 22:04:40

       

      צטט: שמוליק פרי 2007-06-02 21:53:45

      ליזה,

      על המציאות הזאת-קבלי ח"ח.

      על הטרילוגיה-קבלי כ"י. 

       מצטערת שאני מדלגת על תגובות, אבל הייתי חייבת.

      מה זה כ"י? 

      בחורה פנויה, יפה וחכמה, ירושלמית אורגינל, פלוס ילדה ודירה?

      עכשיו רק צריך לתפוס אותך,  להתחתן, ולא לעשות כלום...

        2/6/07 22:09:

      סיום נהדר לסיפור מדהים.

      היית כל כך קרובה להקריב את חייך בעקבות הסיבוכים... הקטע עם הפרחים בהחלט במקום.

      נקווה שהלידה הבאה תעבור חלק... (כמובן קודם להכיר את הבחור המתאים...)

       

      אדם 

        2/6/07 22:04:

       

      צטט: שמוליק פרי 2007-06-02 21:53:45

      ליזה,

      על המציאות הזאת-קבלי ח"ח.

      על הטרילוגיה-קבלי כ"י. 

       מצטערת שאני מדלגת על תגובות, אבל הייתי חייבת.

      מה זה כ"י? 

        2/6/07 21:55:

       מבקשים השלמות

      רגע, האם אין חיים מחוץ לבועה  (ליזה יולי) ? פעמיים סבתא פעמיים סבא  - לא נטלו חלק ?

      מי קם בלילות הראשונים .....

        2/6/07 21:53:

      ליזה,

      על המציאות הזאת-קבלי ח"ח.

      על הטרילוגיה-קבלי כ"י.

       

        2/6/07 21:49:
      ליזה יקרה. את אישה מדהימה ואדם חזק ביותר. פשוט השראה. מאחלת לך את כל הטוב שבעולם. לך וליולי אוצרך. המון מזל טוב בעוד מספר ימים. לדעתי מסיבה גדולה צריכה להילקח בחשבון עבור האירוע. יש בהחלט סיבה לחגיגה. שולחת לך חיבוק גדול. אה... ונראה לי שגם כוכב. תקתקתי על זה מקווה שתפס קורץ
        2/6/07 21:42:

      ליזה,

      שמחתי לקרוא שלסיפור שלך יש סוף טוב.

      הבנתי שחזרת לעצמך, למסלול החיים.

      אני מאחלת לך המון הצלחה וכוח

      וכמו שכבר הסכמנו - אסור לקחת שום סיכונים,

      בהריון הבא, בלידה הבאה, שיהיה קל ובשעה טובה (=:

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      ליזה פיירמן
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין