יקירתי לשעבר.

אתמול, במהלך הליכה מהירה בים (אחרי הכל החורף, התיסכולים והחגים השאירו בי אותותיהם) פגשתי בהפרש של כמה דקות שני ידידים מהעבר החמוץ-מתוק של שתינו. לא היה שם מקום לאנשים אחרים או לאוויר, בעבר המשותף הזה שלנו, ואולי דווקא בגלל הצפיפות היתה לנו תחושה תמידית של בית.

אחרי המפגש עם ידידינו מן העבר לא יכולתי שלא להזכר באותם ימים יפים, שהיו טעונים בו זמנית גם  בהשתוקקות לשתות את החיים, את כל מה שחדש וטרם ניסינו, וגם בפצעים נפשיים. איזה נעורים היו לנו. החיים התייחסו גם אלייך וגם אלי כאילו היינו ספוג שתמיד יש בו מקום לעוד קצת כאב וסבל.

את בטח זוכרת איך הסתובבנו שעות על גבי שעות בחופי הים וברחובות של תל-אביב, העיר שקיבלה אותנו בזרועות פתוחות, ילדות אבודות שכמותנו. לכל אחת מאיתנו היו הסיבות שלה לברוח מהבית, והעיר הכי פחות חמה בארץ הזאת לא שאלה שאלות מיותרות ופשוט חיבקה, חיבוק שהיינו זקוקות לו נואשות.

פרנסנו לא מעט תיירים כחולי עיניים שניגנו ברחובות, שתינו את עצמנו לדעת בברים תמוהים בחברה תמוהה עוד יותר, לקחנו סיכונים בלי הרף כי לא היינו לבד, היה לנו אותנו. 

היה לנו מזל גדול, יקירתי לשעבר, להתקל זו בזו לראשונה בתיכון שבו למדנו שלעשות תיאטרון זאת חוויה מדהימה הרבה יותר ממה שאי פעם דמיינו. אפילו בתיאטרון היינו ביחד. מדהים.

ולא משנה איך היחסים האלה נגמרו, זה ממש לא העיקר. היינו שם אחת בשביל השניה לאורך כל הדרך. כמה אנשים עם חברות אמיצה כזאת את מכירה?

יקירתי לשעבר, לא שכחתי אותך. אבל אם לומר את האמת, אני לא ממש רואה היום דרך שבה נוכל להיות בקשר נורמאלי, כזה שאף פעם לא היה לנו. הלוואי וזה היה אפשרי.

ואם את סקרנית לדעת אבל לא מעיזה לשאול, אני עדיין רחוקה מלהגשים את כל החלומות שלי, אבל מאז שנפרדו דרכינו אני הולכת ומתקרבת לשם בצעדי ענק. מקווה שגם אצלך הכל בסדר, שמצאת את עצמך ואת השקט שלך.

כבר סלחתי לשתינו על הכל. מקווה שגם את.

עדיין אוהבת אותך,

יקירתך לשעבר.