0
בעוונותי נשארתי אתמול בבית. כן, שוברת את מיתוס הרווקה המשתוללת עד אור הבוקר בברים אפופי עשן ומועדונים סוערים. בדרך כלל כן, אתמול לא.
שישי בערב והקפה איטי כרגיל. זחל כמו היפופוטם אחרי ארוחת צהריים כבדה בדרך לשנ"צ. מה כבר ביקשתי? לקרוא פוסט? להגיב למישהו? להוסיף איזה מילה שתיים משלי? האתר התעקש למנוע ממני לעשות זאת בכל מחיר.
על כל פעולה שניסיתי לעשות האתר נתן לי זמן מחשבה. הייתה לי הרגשה שהוא שואל אותי: "את בטוחה?" "את עדיין בטוחה?" "בטוחה ב100 אחוז?" "עוד לא שינית את דעתך?" "את באמת רוצה לעשות את זה?" "עד כמה את נחושה לקרוא את הפוסט הזה?"
אז עד שיחליט בינו לבין עצמו גלשתי לי באינטרנט. נכנסתי לחשבון הבנק שלי, בדקתי את כל המיילים, גם את הנידחים ביותר אלה שפתחתי מזמן ועוד אף פעם לא נכנסתי אליהם, קראתי ג'אנק מייל, השוויתי מחירי ספות. חזרתי לקפה והוא עדיין מתלבט.
בלית ברירה, באמת שלא רציתי, נכנסתי לכרטיס הישן שלי באתר הכרויות. התייאשתי מהאתר הזה כבר לפני כמה חודשים ומאז הוא עמד שם והעלה אבק לבבות שבורים. אתמול בגלל הקפה (ורק הוא אשם!) נכנסתי אליו שוב והקמתי אותו לתחיה.
שום דבר לא השתנה, נעלי בית ישנות, נוחות ומלאות פשפשים.
נקודה מעניינת שגיליתי, היא שאם בעבר פנו אליי בעיקר גברים בשלים בשנות הארבעים והחמישים לחייהם, הרי שעכשיו התחילו לפנות אליי נערים צעירים למדי. אני כבר לא פרגית צעירה לגברים פרק ב' לחייהם, באתרי ההכרויות אני כבר "גברת רובינזון".
מסקנה: אתרי הכרויות זזים הרבה יותר מהר מאתר הקפה שלנו, אבל פה אני עדיין מרגישה צעירה ויפה. גם הזמן זז פה לאט יותר.
|