המורה שלי לציור ויקטור הוניגמן (אוסטריה 1921- פרו 1994) היה אומר שהאדם תמיד משוויץ בסגולותיו במודע או בתת ההכרה כדי למשוך בן זוג פוטנציאלי. קשה לי לא לערוך מיד השוואה לציפור המזמרת, לדולפין שקופץ מהמים, או כמובן לטווס.

ויקטור מוסיף שגם באומנות אפשר למצוא הקבלה.

ואני חושב על כל האומנים כמו מייקל-אנג'לו בונארוטי שנהג להצטיין בכשרונותיו בציור דמויות אדם. ליאונרדו גער בו על כך בטענה שלא יהיה יותר מאתגר לצייר גוף אדם מפני שיותר טוב ממה שבונארוטי צייר בקאפלה הסיסטינית ברומא ניתן מעט אם בכלל לשפר.

ומאז ועד סוף הימים אומר ויקטור, הבחינה של כישרון האמן תמדד ביכולתו לצייר את האיבר בגוף האדם שהוא הקשה ביותר לציור.

ואיבר זה הוא ללא מתחרים רציניים כף יד אדם.

כף יד יכולה לשנות את צורתה כהרף עין, לתפוס, לגעת, להיות שפה עם מילים, להיות אלגנטית או מצולקת, יד של תינוק שרק נולד ליד של זיקנה.

אור קונטרסטי יכול רק להדגיש את צורתה האורגנית המורכבת של כף היד.

ויקטור מוסיף שאמנים היכולים לצייר בהצלחה כף יד, שתעמוד בביקורת מחמירה, נוטים לתאר בעבודתם את כף היד בקונטקסט יותר מדוייק ובאמינות גבוהה.

לעומת זאת אלה שלא שפר מזלם נוטים להחביא את הידיים, לטשטש את נוכחותם, או להמעיט בחשיבותם בקומפוזיציה.

ובקול יציב מוסיף ויקטור: "והאדם שיודע להסביר טוב מכולם כיצד להבין ולצייר כף יד, ראש, וגוף אדם.... הוא אנדריו לומיס! נקודה.

ויקטור הוא הקארמה שלי, ואנדריו לומיס היה הקארמה של ויקטור.