כותרות TheMarker >
    ';

    על ימין ועל שמאל

    כל מה שמעניין אותי, מרגיז אותי ולפעמים גם מה שקרה לי

    "הר עציון" כמשל

    0 תגובות   יום חמישי, 12/6/08, 14:15

    נסעתי שלשום לאלון שבות, להשתתף בחגיגות 40 שנה לישיבת "הר עציון", ישיבת ההסדר המקומית (המכונה בסלנג הדתי "ישיבת הגוש"), שהיתה לי הזכות ללמוד בה בשעתו. כשהתחלתי ללמוד בישיבה, ב-1982, זו היתה בלא ספק אחת משתי ישיבות הדגל של הציונות הדתית: החרד"לים, אלה שנטו לכיוון קיצוני יחסית מבחינה דתית ופוליטית גם יחד, הלכו ל"מרכז הרב", ואילו האגף הליברלי יותר, הפתוח להשכלה כללית, התדפק על דלתיה של "הר עציון".

    זו לא היתה בחירה מקרית: אחד משני ראשי הישיבה, הרב ארהן ליכטנשטיין, בלט לא רק בהיותו חתנו של הרב סולובייצ'יק, המנהיג המיתולוגי של האורתודוכסיה המודרנית בארה"ב, אלא גם בהיותו בעצמו בעל תואר ד"ר בספרות אנגלית מאוניברסיטת הרווארד - דבר נדיר כשלעצמו בנוף ראשי הישיבות בארץ. גם ראש הישיבה השני, הרב יהודה עמיטל, בלט בייחוד משלו: ממש באותם ימים, תחילתה של המלחמה בלבנון, הוא החל להתבלט בקו יוני - שוב, דבר כשלעצמו בין רבני הציונות הדתית - הן ביחס למלחמה עצמה והן ביחס לסוגיית השטחים בכלל, והנכונות לוותר עליהם תמורת שלום (לימים, הוא התפרסם ברבים כמייסד תנועת מימד).

    מבחינתנו כתלמידי הישיבה, ייחודו העיקרי של הרב עמיטל היה באישיות החינוכית שלו. בניגוד לרוב הרבנים וראשי הישיבות, שמתעניינים או בפן הלמדני-אינטלקטואלי, או בעמידה תובענית ברף גבוה של עמידה בנורמות הלכתיות, הרב עמיטל התעניין בנפש: בניגון, בסיפור חסידי, באישיותו של התלמיד. הסיפור הקלאסי אודותיו, שכל מחזור בישיבה היה שומע מקודמיו, סיפר שכשנשאל על-ידי תלמידי המחזור הראשון מה יהיה ייחודה של הישיבה, השיב להם באמצעות הסיפור החסידי על "האדמו"ר הזקן", מייסד חסידות חב"ד, שכעס על נכדו שישב ולמד ולא שמע את בכיו של תינוק שהיה בחדר הסמוך. הישיבה שלנו תתייחד, הבהיר עמיטל, בכך שנחנך לשמוע את "בכיו של תינוק" ולהיענות לו,  כשהנמשל הוא כמובן צרכי עם ישראל, גם תוך כדי הלימוד.  

    אי-אפשר להתעלם גם מהעובדה שלימודים ב"הר עציון" היו גם סוג של סמל סטטוס; מין הרווארד של הציונות הדתית - ישיבה ברמה גבוהה, וכאמור עם פתיחות להשכלה כללית, כך שלימודים בה אישרו כביכול את היותך חלק מהאליטה של הכיפות הסרוגות. ואכן, בוגרי הישיבה, כפי שניתן היה לראות במפגש הארבעים, השתלבוו בתפקידים נכבדים בכל מערכות האליטה הישראלית - משירות המדינה והאקדמיה ועד ההיי-טק ושאר מקצועות השוק החופשי.  

    והנה, אחרי 40 שנה מהקמתה, אחרי 25 שנה מהיום שבו אני התחלתי ללמוד בה, המצב השתנה. מזה כמה שנים, הביקוש לישיבה בירידה, לעומת ישיבות אחרות שמושכות אליהן יותר ויותר תלמידים. חלק מהסיבה נוגע לעמדות הפוליטיות: הנוער הציוני-דתי, שמאז ומתמיד היה ימני, הפך עוד יותר "כתום" לאחר ההתנתקות. ב"הר עציון" אמנם לא התפעלו מההתנתקות, ואפילו הרב עמיטל גילה הסתייגות כלפיה, אבל בוודאי שהישיבה לא הלהיטה את הרוחות כנגד ההתנתקות באותה עוצמה שעשו זאת ישיבות אחרות. אין ספק שהכעס על העמדה הזו הוא בין בגורמים לירידית הביקוש לישיבה.

    אבל נדמה לי שזו בכל זאת אינה הסיבה העיקרית, ובולטות ממנה שתי סיבות אחרות, הנוגעות לתהליכים כלליים העוברים על הציונות הדתית: האחד - הוא תהליך ותיק יחסית (כעשור וחצי), שבו יותר ויותר צעירים דתיים ביקשו להתגייס ליחידות קרביות מובחרות, ולעשות זאת, כמו עמיתיהם החילונים, בשלוש שנות שירות רצופות, ולא בשירות מקוצר כמו ישיבות ההסדר. זה התהליך שהביא לפריחת המכינות הקדם-צבאיות כשנת לימוד לפני הצבא, במקום ישיבות ההסדר. אמנם, מאז ההתנתקות יש שוב גידול מסוים בפנייה להסדר, אבל זה עדיין לא חזר למימדי הפריחה הקודמת.

    התהליך השני, החדש יותר, הוא הרצון בלימוד המדגיש את הפן הנפשי ולא רק האינטלקטואלי. בעיקר הכוונה ללימודי חסידות ולישיבות המדגישות את הפן החוויייתי בכלל: ניגונים, ריקודים, לפעמים אפילו מדיטציה, וכו'. לכאורה, ב"הר עציון" ישנו הרב עמיטל שהדגיש את הפן הזה הרבה לפני כולם, אבל באופן כללי תכנית הלימודים בישיבה שומרת על האופי המסורתי של דגש על לימודי הגמרא, ובמיוחד באופן עיוני. כל זה הביא לכך שגם מי שרוצים ללמוד בישיבות הסדר, מעדיפים את אותן ישיבות (כמו עתניאל, הישיבה ברמת-גן ועוד כמה נוספות) המדגישות את הפן החסידי והחווייתי.

    זה תהליך שמאיים לא רק על "הר עציון" אלא על כלל הישיבות המסורתיות, והאופי הישיבתי המסורתי בכלל. באופן אישי, אני חושב שמדובר בסך הכל בתהליך חיובי: מכיוון שרוב בוגרי ישיבות ההסדר לא יהפכו לרבנים או תלמידי חכמים "מקצועיים", יותר חשוב להעמיק בשנות הלימוד שלהם בישיבה את החיבור הבסיסי שלהם לעולם הדתי מאשר להעמיק בפלפול בכמה סוגיות תלמודיות. זה דורש שינוי בצד הלימודי עצמו - בדגש על לימוד היקפי (כל התנ"ך, כל המשנה, כל התלמוד, וקבצי ההלכה העיקריים) במקום על העמקה מאוד דקדקנית במספר סוגיות נבחרות - וגם בדגש על החוויה הדתית: כן, ניגונים, ריקודים, חסידות וכו'. 

    הרבה רבנים, גם ב"הר עציון", חוששים שהתהליך הזה מבשר רלטביזיציה של עולם היהדות: יהדות שבנויה על "התחברות נפשית" עלולה להשאיר מאחור את אותן הלכות ואורחות חיים שהאנשים לא "מתחברים" אליהן. בעיני, זה דווקא חשש פחות משמעותי: אני מאמין שברגע שאדם חש מחובר ליסודות העולם הדתי הדבר יגביר את מחוייבותו לפרטים, ולא להיפך. אדרבה, בעולם הפתוח של היום מי שלא יחוש מחובר ליסודות, גם לא יישאר מחוייב לפרטים. החששות שלי ממוקדים בשני תחומים אחרים: האחד- שעצם הדגשת "החיבור הנפשי" מהווה גירסה דתית לתהליך האינדיבידואליזציה (הדגשת האני) של כלל החברה, וממילא הוא יגרום גם לאובדן אחריות חברתית ולאומית, כפי שקורה גם במיגזרים אחרים. החשש השני - שיותר משיש כאן מסר אנטי-הלכתי, יש כאן מסר אנטי-שכלתני ואנטי-מודרני; בקשת "חיבור ליסודות קמאיים" של הנפש, שעלול להביא בקלות רבה גם לפונמנדטליזם. הוכחה לכך ניתן למצוא בחיבור של נוער הגבעות בין ניאו-חסידות לפונדמנטליזם דתי ופוליטי.

    בכל מקרה, גם אם סכנות יש כאן, את התהליך עצמו אי-אפשר למנוע. צריך לקבל את הטוב שבו, ולהיזהר מסכנותיו. וזה גם האתגר שעומד כיום לפני "הר עציון" ודומותיה: הנוער של היום אינו מסתפק בישיבה שמהווה אליטה אינטלקטואלית-למדנית וסמל סטטוס חברתי. הוא רוצה, והדבר דווקא מעיד על העוצמה שבו, מקום שמעניק לו קודם כל עוצמה רוחנית ונפשית. אם הוא לא יקבל את זה ב"הר עציון", הוא יפנה למקומות אחרים. כאוהבה של הישיבה, הייתי רוצה לראות אותה מטמיעה את ההבנה הזו. אחרת, חוששני שהיא תלך ותאבד ממעמדה.  

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      יאיר שלג
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין