תיבת הדואר שלי מלאה בלינקים על פוסטים חדשים של חבריי, ואצלי – כלום! יבש כמו השרב בחוץ. חייבת לכתוב משהו. לא משנה מה. לא משנה? מה פירוש לא משנה? לי זה משנה מאוד מה אני כותבת! לא יכולה לכתוב סתם . זה צריך להיות סיפור מרתק. אני יודעת לעשות את זה היטב, ולא ארד ברמה ואכתוב סתם הגיגים. אחוזת נחישות אני מניעה את אצבעותיי על הקלידים קדימה, אחורה, לצדדים. יוצאים כל מיני דברים, אבל לא סיפור. חייבת למצוא נושא לסיפור! הכי הגיוני להמשיך את עלילות אן המסודרת והבריון ההורס את השלמות שלה. מה הבעיה בעצם? אתחיל מהרגע שבו הסתיים "עוגת גבינה" הקודם, והותיר את אן הרוסה ליד אהוב לבה וארוסתו חנה. כן, אמשיך בדיוק משם! אבל איך בדיוק אמשיך? מה בדיוק אפשר להגיד כשתקוותיה של מאוהבת טרייה מתנפצות אל מול עיניו האכזריות של הבלתי מחזיר לה אהבה? אין מילים. זהו בדיוק, אין לי מילים לזה. לזה – ולמשהו אחר. פשוט אין לי מילים. הן מסרבות לבוא! מוחי מתאמץ עד כדי כאב ראש טורדני. כלום. אולי סיפור אחר ? גיבורים חדשים? אולי על עצמי? חחח נו, באמת. מה אפשר לכתוב על עצמי? אין שום דבר מעניין ביום שישי בבוקר על עצמי. עוד יום שישי. לפניו היה עוד אחד. אחריו יבוא עוד אחד. אז על זה לכתוב סיפור? לא בא בחשבון!
אני לא רוצה להסתכל ולעשות השוואות עם רשימת חבריי העולצים – "כנסי אלי", "בקרי אותי", "פוסט חדש", "שיר חדש". כן, כולם מסודרים, חוץ ממני. לי אין מה לכתוב. ובנימה קודרת זו אסיים את מה שלא כתבתי.
|