הבוקר זלג אל מה שנראה היה לילה מתמתח,

נרדם בשמירה.

והיית אתה בתוך פוך מצוייר דובים ודבורים.

נושם את הנשימות בסדר מוזר ולא מתוכנת. 

אולי לא ידעת את מה שזכרו עיניי מפגישה ראשונה.

זה הרי הכל קנאה.

ורגשות צהובים-אפורים מתערבבים עם זיכרונות התשוקה.

 "יש מכסת מילים לכל אדם" - אמרת בחושך

כשהידיים זרמו על גופות פשוטים ועירומים,

ומוסיקה ערבית צרחה בשקט מתוק

אל תוכן של נשמותינו המגששות.

גוף תמיד יודע לפני נפש. 

אני צועקת עכשיו - "תתעורר".

ואיך תשמע?

יש צעקות שנועדו ללחישה.

יודעת התחלה וסופים.

זה האמצע שמתבלבל לי רגע לפני שתקום.