40 פרצופים מוכרים. 20  לחיצות ידיים. 4 כרטיסי ביקור.

2 חיבוקים. 3 וויסקי סאוור. דיכאון אחד. רשמים ממסיבת מאש-באש שלשום.

לא יודע מה יש לי נגד אירועי המינגלינג של תעשיית האינטרנט, אבל אני לא יכול להפסיק לעולל אותם לעצמי.  

אני מתהלך בתוכם כבעלים ונטע זר כאחד, כשונא ואוהב, כמנצח ומנוצח.

קנאה באלה שעשו את זה בגדול ויכולים עכשיו לנוח  

("אחחח...תענוג אחי, חזרתי מקוסטה ריקה. פצצה. דבר איתי בסוף השבוע אני חוזר מפריז")

רחמים ואמפטיה ליזמים המחפשים ישועה

("ניסינו ללכת לקרנות אבל הן רוצות עסק של 300 מיליון דולר. אנחנו במגעים עם כמה אנג'לים.")

כבוד למכורים למוצרם אשר תמיד מוכנים להציג לך 

("רוצה לראות את המערכת החדשה שלנו, זה לא דומה בכלל למה שראית לפני חודש...")

כמיהה לעשייה גדולה, משמעותית לחיים שלנו כאן

("אנחנו עושים אגרגציה של מתכוני בישול לסלולר")

תמיהה על כמות היועצים החופשיים שמתובבת בעיר

("אני מסייע לכמה חברות גדולות בפיתוח תפיסת המובייל/נטוורקינג")

וכל זה בערב אחד.

אני חייב להתוודות. מונולוג הכפירה הזה הוא אמיתי ומלאכותי באותה מידה.
אמיתי כי אי אפשר להתווכח עם תחושות.

אבל הוא גם מלאכותי, כי אני עצמי מורכב מכל אחד מאלה שציטטתי.

לא אחת תשמעו ממני ציטוטים זהים למוזכרים לעיל.
הוא גם מלאכותי כי לא הייתי מי שאני בלעדיה.
והוא בעיקר מלאכותי כי אני אהיה חסיד שלה לעד.
אין לי צל של ספק.