חזרתי עכשיו משיעור ריקוד ומסיבה ב-DNA. היה נפלא. רומבה רומנטית, צ'ה-צ'ה שמח, טנגו דרמטי , מרנגה משעשע והרבה שמחה. רק מה? חסרים בני זוג מהמין הגברי. המצב הוא, שבמועדוני סלסה יש עודף גברים, ובמועדונים סלונים-לטינים יש עודף נשים, אם כי הוא הולך ומתמעט. ממה נובע העודף הנשי? מישהו עדיין חושב, שלרקוד ואלס זה רכרוכי? זה לא גברי? שהחבר'ה יצחקו עליו בשישי?

הזמנים השתנו, וכדאי אולי לבחון מחדש את הדימויים. הריקוד מתבסס אמנם על זוגיות, אבל לא שווה. להיות בן זוג בסלונים זה להיות הגורם הקובע, המשפיע, החזק. כי בן הזוג הוא זה שמוביל, ואוי לה לרקדנית שתנסה לקחת ממנו את ההובלה. כלומר, היא צריכה להבין לאן הוא רוצה להוביל, איזו וריאציה יש לו בראש ולהתאים עצמה. כמובן, שישנה טכניקה שמבוססת על "מסגרת" הזרועות של בני הזוג, שעוזרת להבין ולנווט.

מי שאוהב רומנטיקה וחיזורים יכול למצוא אותם ברומבה. זוג שרוקד אותה עם כל הנשמה, נראה כאילו מפלרטט על הרחבה. מי שרוצה לשחק דרמה יכול למצוא את זה בטנגו. מי שאוהב אסטטיקה יכול למצוא אותה בואלס. מי שרוצה לעשות שמח ירקוד הרבה צ'ה-צ'ה, ג'ייב וסלסה. ובכלל, מי שאוהב מוסיקה ואמנות יכול פשוט לבוא, לראות ולהתרשם.

וישנן כמובן אהבות שצומחות ודועכות לסרוגין בין השיעורים והמסיבות. אחד השיאים נרשם לפני כחודשיים, כשאחד הגברים הציע לבת זוגו נישואים על הפרקט, בהפתעה מוחלטת. כולם מחו דמעת התרגשות. אז, גברים, אנחנו צריכות אתכם על הרחבה במועדוני הריקודים הסלונים-לטינים. בואו. לא תצטערו.