אפילו אלוהים אינו יכול לשנות את העבר

(אגת'ון, מחזאי ומשורר יווני 400-448 לפני הספירה)

כל הידע שלנו בא מהעבר. כל המשאבים העומדים לרשותנו הושגו בעבר. כל מי שאנחנו, כל מה שאנחנו, נוצר בעבר.

במנותק מהעבר שלנו - מה אנחנו? הרבה ספרים וסרטים התמודדו עם השאלה - לעתים קרובות תוך שימוש באמנזיה כאמצעי ליצור את ההפרדה הזו. אבל אמנזיה אמיתית ומלאה היא תופעה נדירה בהרבה ממה שאפשר לחשוב כשניזונים מדיאטה הוליוודית. וגם - ברוב הסיפורים, העבר חוזר לרדוף את הגיבור, ואינו באמת נעלם. מכל שקראתי וראיתי, רק בספר אחד הגיבור מסיים את הספר מבלי לדעת מי הוא מבין שני האנשים שהוא עשוי להיות, ומבלי שיהיה לו אכפת. ואפילו שם, כל העלילה מונעת מכוחה של השאלה הזו.

בספר אחר, ספרו של מקס פריש "אינני שטילר", העלילה כולה בנויה סביב התעקשותו של אדם נטול עבר, שהוא איננו מי שכל הסביבה מתעקשת שהוא. איננו מוכנים לקבל אנשים נטולי עבר. "מה אבא של יוסי עושה?" שואלת אמא כשאנחנו חוזרים מחבר, "מאיפה אתה?" אנחנו שואלים את הבחור באוטובוס, "איפה שירתת בצבא?"... אין אנשים בלי קונטקסט. אנחנו לא יודעים איך להבין אותם, לא מסוגלים כמעט לקלוט את קיומם, בלי ההקשר הסביבתי והעבר שלהם.

פעם אמרתי לפייה שלי שאנחנו מן מכונות כאלו שהופכות זמן לזיכרונות.

ואם הזיכרונות האלו אובדים, מה נשאר? נסו רגע לחשוב את עצמכם במנותק מהעבר שלכם. מהו אותו "אני"? מהי האישיות הזו, כאשר מנתקים אותה מהביוגרפיה?

קשה. אפשרי, ומאוד קשה.

אבל כפי שאמר אגת'ון, העבר אינו בר שינוי. ומאחר ושארית חיינו תקרה בעתיד. האם לא ראוי שנקדיש לו לפחות אותה מידה של מחשבה כמו לעבר?

הטרגדיה היוונית שאגת'ון עסק בה (ויש הטוענים שהוא מייצג את התחלת ההידרדרות של הז'אנר), מניחה גורל מוכתב מראש ואינו ניתן לשינוי. אם זה העניין - למה לצאת בכלל מהמיטה בבוקר?

אני מעדיף את תורת הקוונטים - לכל תוצאה אפשרית קיימת הסתברות כלשהי. אם כל תוצאה היא אפשרית, אני יכול לבחור את זו שאני רוצה, אני יכול לפעול להגדיל את הסיכויים של זו שאני רוצה. אני יכול לקחת אחריות ולשלוט, לפחות חלקית, בעתיד שלי.

אני יכול להחליט, לפחות חלקית, אילו זיכרונות אייצר מתוך הזמן שמוקצב לי.

איך תרצה את העתיד שלך?