באחת ההרצאות של רוברט מקי, בסדנה שלו בה השתתפתי, סיפר המרצה על החתול שלו.
הוטרינר איבחן שנותר לו עוד כחודש לחיות, והציע להרדים אותו.

מקי סירב. במקום זה, הוא ייסד "משחק יומי" עם החתול. כל יום היה משחק איתו, ובסופו של המשחק - נותן לו מאכל טעים במיוחד.
"החתול הזה, שעליו נאמר שנשאר לו רק עוד חודש לחיות - החזיק מעמד שלושה חודשים!", סיפר מקי בגאווה. "הוא ידע שכדאי לו לקום גם מחר בבוקר, שיש משהו טוב שמצפה לו. וזה בגלל שאני יכול לחשוב כמו חתול".
נזכרתי בסיפור הזה לפני חודש וחצי, עת יצאתי ממרפאתו של הוטרינר השכונתי. הוא בדק את ג'רי, שבתקופה קצרה רזה בצורה קיצונית, והעביר לי בין השורות את המסר שכנראה אין הרבה מה לעשות. "טוב... הוא כבר בן 14".

כן, אני יודע. אם הם בכלל מגיעים לגיל הזה, מתישהו תופס אותם איזה גידול סרטני או בעיות בכליות. לצאת מזה כבר אי אפשר.

המום משהו מהחדשות הרעות שנפלו עלי, החלטתי לנסות להיות כמו רוברט מקי. הרעיון שבמו ידי אכניס את היצור האהוב עלי כ"כ לסיטואציה בה זריקה קטלנית תסיים את חייו - נראה לי הזוי. אפילו ההגדרה של זה, "להרדים", עצבנה אותי. מה זה מכבסת המילים הזו? say it like it is - להרוג.

רציתי להאריך במשהו את תקופת דימדומיו של הג'ינג'י שלי, לתת לו את החשק לקום גם מחר בבוקר. התחלתי לקנות לו את המעדנים הקטנים האלה שאוכלים חתולים מפונקים. אלה שבאים בפחית קטנטנה שיש בה בערך שניים וחצי ביסים. אולי זה יחזיר לו את התיאבון שאבד, תיאבון שהיה תמיד כ"כ עצום ועכשיו כמעט ונעלם לחלוטין.

איזה חוסר צדק פואטי זה היה, שדווקא חתול כ"כ רעבתן תמיד הצליח לשמור על פיגורה דקיקה. היו מי שצחקו שהוא כמו בעליו. שניהם יכולים לאכול כל מה שבא להם, ולא להשמין.

בד בבד, הסיאמית שאיתו, "זוגתו לחיים", לא היתה גרגרנית גדולה. בניגוד אליו, שמעולם לא יכל להתעלם מנוכחותו של מאכל כלשהו ברדיוס שלו, היא תמיד נתנה לי לאכול בשקט. משום מה, זה לא מנע ממנה להגיע למימדים של חבית.

גור

אתמול, כמה שעות אחרי שנפרדתי מג'רי במרפאת הוטרינר, חיממתי לי אוכל למרות חוסר התיאבון.
בפעם הראשונה מזה... מתמיד, בעצם, חתיכת העוף שנכנסה לטוסטר-אובן לא לוותה ביללות חתול רעב ותאוו. ההרגשה היתה מוזרה. עוף היה ללא ספק המאכל שהלהיט את ג'רי ביותר. יחד עם טונה, היו אלה מאכלים שאם לא הזדרזתי לתת למשופם הג'ינג'י את העמלה שלו, יללותיו היו עולות עד לשמיים. והנה פתאום, העוף יוצא מהמקרר, נכנס לטוסטר אובן, יוצא ממנו, עולה לצלחת ונאכל - וכל זה בדממה מוחלטת. אין יללת "תביא לי", אין "מיאו" מרוצה המלווה בליקוק שפתיים לאחר שאכל את הביסים שלו. רק מיקה, הסיאמית, מביטה מהספה באדישותה על המאכל שרק עד לפני כמה שעות לעולם לא היה נאכל מבלי התערבות חתולית הולמת. כ"כ הרבה פעמים ייחלתי לשקט הזה בזמן האוכל, והנה כשהוא מגיע - הרעש כ"כ חסר.

מי היה מאמין שהניג'וס הזה יחסר לי. שנים גערתי בו "ג'רי, שקט", "די כבר" ו"כבר קיבלת, עכשיו לך", מייחל לקצת שלווה בזמן שאני מעכל את מזוני. שנים חשבתי שאולי כמו שקורה לבני אדם, כשהוא יזדקן קצת - הוא גם ירגע. אולי לעת שיבה יהיה פחות יללן, פחות נודניק, פחות "צומי". אבל במקום תהליך הדרגתי בו אט אט אובדים סממני ההתנהגות, ג'רי הזדקן בבת אחת. הוא עבר מטמורפוזה ממש בחטף. מי היה מאמין שרק לפני חודשיים הוא היה בדיוק אותו הג'רי שתמיד היה, שום הבדל. ועכשיו הוא לחלוטין איננו.

תמיד אמרתי עליו שהוא "חתול high maintenance". חתולים אחרים שגידלתי (אחת בבית הוריי, אחת כאן) היו נוחים ושקטים יחסית. לא ג'רי. הוא היה חתול צומי. כמעט בכל עת הוא דרש את תשומת הלב שהאמין שמגיעה לו כדין. מספיק היה להסתכל לכיוונו, כדי שיתן איזו יללה. קשה היה לעבור לידו, מבלי שיביט אליך במבט שאי אפשר לעמוד בפניו, ויתבע בקולניות שתיקח אותו על הידיים, תלטף אותו ותפנק אותו קצת. לאכול בלי שיגיע לדרוש את החלק שלו, עם מבט של פליט סודאני שלא אכל שבוע, היה בלתי אפשרי לחלוטין.

בימים בהם שנינו היינו ירושלמים

היו לא מעט כאלה שלא הבינו מה פתאום אני מגדל חתולים. ועוד שניים! חתולים דווקא? זו הרי חיה "נשית". גבר, אם הוא בכלל בעניין של חיות, אמור לגדל כלב. רצוי אחד מאסיבי, שאפשר לטייל איתו בגאווה בגן מאיר, כאילו היית המלבורו מן שיוצא למדבר מצויד בסיגריה ובבן לוויתו הנאמן - כלב זאב. אז חתולים? אתה? מה זו החיבה העצומה הזו לחיה הטפשית וחסרת התועלת הזו? "הם הרי לא נאמנים ולא יודעים להביע אהבה כמו כלב".
בולשיט.
20 שנה אני מגדל חתולים, וכולם ידעו לא רק לתת אהבה, אלא להרעיף אותה. במיוחד ג'רי. הצורך שלו לתת אהבה היה חזק כמעט כמו הצורך הגדול שלו לקבל אותה. צורך שהיה חזק יותר מאשר אצל כל חיה בה יצא לי להיתקל. חצי ליטוף על הגב, והוא כבר גירגר כמו מנוע של טרקטור. כשהייתי מרים אותו ומחזיק אותו על הידיים, הוא היה נמרח עלי, ומחכך בי את ראשו כהבעת אהבה. כשרציתי את חברתו, כל מה שהייתי צריך לעשות זה לקרוא בקול "ג'רי", והוא מיד היה רץ אלי ומזנק למקום מושבי, מתרפק וגובה את הפינוק המובטח. ממש כמו כלב.

אבל לא בחודש וחצי האחרון. קצת אחרי שחלה הוא החל להתנהג כאילו מישהו ציווה עליו "לעמוד בפינה". את רובו של היום היה מבלה במרפסת, יושב באפטיות מתחת לשולחן, כאילו עשה משהו רע ועכשיו עליו להיות בעונש, אותו יעביר במבצר של התבודדות. כשהייתי לוקח אותו ומנסה להושיב אותו לצידי על הספה, היה יורד ממנה במהרה, אך בזהירות, מכיוון שהפך לחלש, והרגליים שלו כבר לא תפקדו כראוי. את המעדנים המיוחדים שקניתי עבורו הוא בדרך כלל אכל, אבל לא בלהט שתמיד היה לו לאוכל. היה משהו מוזר בלראות אותו מרחרח את האוכל הטרי שנוצק לקערה, נותן איזה ביס או שניים, ושוב פונה לפינה שלו בגרירת רגליים (כאמור, רגליו האחוריות תפקדו פחות טוב. לכן הוא החל לצלוע).

מתבונן

וכך החתול שנוכחותו תמיד היתה מורגשת, לא פעם אף מורגשת מדי, הפך כמעט לבובה המונחת באגביות בפינת החדר. פתאום, הנודניק כבר לא מנדנד, ולא דורש את מנת הצומי שלו. היום בבוקר הקצתי יקיצה טבעית, ולא כזו שבאה כתוצאה מיללות חתול שדורש "קום כבר ותן לי ארוחת בוקר". סוג השקמה שכיחה שגרמה למישהי שיצאתי איתה זמן מה לכנות אותו "החתול מהגיהנום". מאוחר יותר אפילו נפרדנו סוג-של-בגללו. היא מעולם לא אהבה בעלי חיים, ונוכחות משותפת איתם אצלי חידדה אצלה את המסקנה שהיא לא יכולה להסתדר עם זה. היא לא נשבתה בקסמו, בניגוד להרבה אחרים, שמבט אחד בג'ינג'י היפהפה המיס אותם לחלוטין ("אם אתה צריך פעם מישהו להאכיל אותו כשאתה נוסע - רק תגיד", אמרה לי פעם מישהי ששעה קלה לפני שראתה אותו הצהירה שחתולים לא עושים לה את זה).

תמיד אמרתי על ג'רי שהוא הגירסה החתולית לבלונדינית טיפשה. יצור שלמרות טפשותו וחוסר התועלת שלו, מצליח להסתדר בחיים ולחיות טוב בזכות החן שלו. Irresistible. הנה יצור שלא עושה כלום בשביל אף אחד, ובנוסף לכל גם דורש כמות תשומת לב מוגזמת לכל הדיעות. ובכל זאת - איך אפשר לעמוד בפני הג'ינג'י החמוד הזה? מבט אחד בפני התינוק שלו, עם העיניים הירוקות הגדולות - ואתה נמס. או אני, לפחות. הוא היה החתול היה יפה והכי חמוד בו נתקלתי אי פעם. תמיד נהגתי לומר שאם הוא לא היה כזה פחדן הייתי "מחלטר" איתו בפרסומות, כי אם לא די במראהו המקסים, הוא גם חתול פוטוגני להפליא, כזה שמחלץ מהמצלמה תמונות שובות לב בקלילות ובחוסר מאמץ. אני לא יודע מה הקריטריונים שצריך כדי להיות "חתול דוגמן", אבל אני לגמרי יכול לדמיין את הפנים שלו על אריזה של "לה קט". אבל כשעסקינן בחתול מבוהל ונוירוטי כ"כ, כזה שכיניתי "הג'ורג' קוסטנזה של החתולים" (למרות שאולי דימוי וודי אלן יהיה מדויק אף יותר. בכל זאת, גם הוא ג'ינג'י), רק לצאת מהבית זו היתה משימה. כל שנה, כשהייתי לוקח אותו לחיסון אצל הוטרינר, הייתי צריך לעבור את הרוטינה של לתפוס אותו ולהכניס אותו בכוח לכלוב המנשא. בכל זאת, חתול שנבהל מכל רעש, תנועה חדה, ואפילו מסתם הליכה מהירה לכיוונו, רואה פוטנציאל אימה גבוה במיוחד ביציאה חד שנתית מדירה שהיא בעצם כל עולמו. הרפתקה מסוכנת יותר מכל ארבעת אלו של אינדיאנה ג'ונס ביחד.

רובץ

אבל לא אתמול. בערך שעה לאחר שהבנתי שההתנהגות שהוא מפגין בצהריי יום השישי הזה חריגה אפילו למצבו הנוכחי, לקחתי אותו לוטרינר. אפילו לא הייתי צריך להשתמש בכלוב, פשוט נשאתי אותו על הידיים, והוא נמרח עלי בחוסר התנגדות, כמו בובה שאין לה שליטה על איבריה.

במרפאה, הדוקטור הבחין שבינתיים התפתחה אצלו צהבת. "זה ככל הנראה גידול בכליות", הוא אמר לי. לא נשאר מה לעשות. למעשה, גם אם לא נרדים אותו, הוא ימות תוך שעה-שעתיים.

לכן יכולתי לאשר את זה בלב שלם. כואב, אבל שלם. לדעת שלא לקחתי אפילו יום אחד, גם לא חצי יום, מחייו של היצור הזה שהכניס לי כ"כ הרבה הנאה לחיים במשך תקופה ארוכה (לקחנו אותו כשהיה בן חודש, מדודים שהחתולה שלהם המליטה). שהחזקתי אותו בחיים ממש עד הרגע שכבר פשוט לא היה אפשר. שהעברתי לו את ימיו האחרונים בטיפול מסור ואוהב, מלא בפינוקים ובחיבה. אולי, כמו רוברט מקי, הצלחתי לתת לו עוד כמה ימים אקסטרא בינינו. אולי בתקופה הזו, בה הלך ודעך, הצליח לפחות להרגיש פה ושם תחושת סיפוק רגעי או הנאה נקודתית.

אז תודה לך, ג'רי, על 14 שנים בהם הצלחת לגרום לי לחייך כ"כ הרבה. תודה על כיף גדול, ג'רונימו יקר שלי. תודה לך, ושלום.

So long

עוד תמונות של ג'רי (ומיקה) - כאן.