http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=866499&contrassID=2&subContrassID=2&sbSubContrassID=0

שולץ הוא אמנם סופר גדול, רב אמן בשפה הפולנית, ששייך לדעת מומחים לקבוצה זעירה שיצרה זרם ספרותי חדש של פרוזה באירופה. עם זאת, שולץ אינו סופר שכתביו פונים לקורא הממוצע, ובוודאי שאינו שייך לקטגוריה שהיום מכונה "רבי מכר". תופעה זו אינה בלעדית לישראל. זכור לי שאינטלקטואל פולני ידוע, שעמו שוחחתי על המהומה הרעשנית בעיתונים הפולניים סביב הבאת ציורי קיר של שולץ לישראל, אמר לי בחיוך: "לא ידעתי כלל שרבים כל כך אצלנו מעריצים את שולץ".

מרבית סיפוריו של שולץ עוסקים בנבכי ילדותו. ארתור סנדאואר, מבקר ספרות פולני-יהודי שהכיר היטב את שולץ, כתב על "חנויות קינמון" שהם "קטעים מאוטוביוגרפיה פנטסטית". הספר היה מונח שנים אחדות ככתב יד במגירה, ורק הודות לסופרת הפולניה הבולטת סופיה נלקובסקה, שהוקסמה מהחיבור, הוא ראה לאור.

שולץ נולד בדרוהוביץ', עיר בינונית בגליציה המזרחית, שבה עברו כמעט כל ימי חייו ושם גם נרצח ב-1942. בנוסף לפולנים ואוקראינים, התגוררו בעיר זו כ-40% יהודים. העיר עברה מיד ליד במערך השלטוני במשך חייו של שולץ. בעת לידתו, היא השתייכה לממלכה האוסטרו-הונגרית, אחרי מלחמת העולם הראשונה נכללה ברפובליקה הפולנית המתחדשת וכתוצאה ממלחמת העולם השנייה היא צורפה לאוקראינה.

שנות ה-30 של המאה הקודמת, העשור היצירתי ביותר בספרות ובאמנות של שולץ, הוא גם פרק זמן של התעצמות רבה באנטישמיות בפולין. ב-1982 פירסם סנדאואר ספר "על המצב של סופר יהודי-פולני במאה ה-20", שבו הוא מנה דברי שיקוץ שנערמו מפיהם של אנשי תרבות פולנים כלפי יוצרים בעלי שם רק בגלל יהדותם, וציין שבציטוט מלא של אותם גידופים, "אפשר למלא כרכים מלאים".

את הבאת הציורים ליד ושם מגדיר לאור בלשון ציורית: "מעשה העורמה היה דרוש משום שמשהו הסתתר כאן, משהו ששום שכל-ישר באמת לא יכול להסביר, לבטח לא בזירת המשפט הבינלאומי, שפרי אמנותו של קורבן שואה שייך לישראל משום שהשואה היא 'שלנו'". העובדה המכרעת והכואבת ללא הרף היא שהשואה היא אכן "שלנו", גם אם לאור מתנער מכך. שלושה מיליון יהודי פולין הושמדו באכזריות ומרכז החיים היהודי שם נהרס. בישראל בעיקר, אך גם בארצות הברית ובכמה ארצות אחרות, מצאו שרידי הניצולים בית ומעטים עד מאוד מהם נשארו בפולין.

היהודים לא בחרו לעזוב את פולין ואת אוקראינה. בני משפחותיהם נרצחו, בתיהם נלקחו ורכושם נשדד בשיטתיות; האם לדעת לאור אין להם הזכות להביא לישראל לפחות חלק מזיכרונות חייהם, יצירתם ותרבותם משם? האם רק לאוקראינים ולפולנים, שעל אדמתם בוצע רצח שכניהם היהודים, יש הזכות לאסוף את הנכסים התרבותיים המיותמים ולהתנאות בהצגתם במוזיאונים בארצותיהם הריקות כמעט מיהודים?

בין מדינת ישראל לשואה קיים קשר אמיץ ורב-פנים, וזה טבעי ומחויב המציאות שמקום הזעקה לדורות המשקף את האימה והפשע של העם הגרמני ושל עמים מסוימים באירופה יהיה בארץ ובמרכזים יהודיים שנותרו. אין זה מקרה שמוזיאונים להנצחת השואה הוקמו בירושלים ובוואשינגטון.

ציוריו של שולץ שצוירו על קיר הדירה בדרוהוביץ', שעליהם מתעכב לאור במאמרו, לא היו סתם דברי אמנות, "פרי יצירתו" של האמן. האמת הפשוטה היא ששולץ היה שרת בביתו של נאצי במדים וציורי הקיר היו חלק מעבודת עבדים בפקודת הגרמני. חייו של שולץ היו בסכנה רק בשל מוצאו היהודי, אולם למרבה התמיהה, לא נמצא המעריץ, המכר או המוסד המחתרתי בפולין, שיעשה צעד כדי להצילו. אחרי המלחמה, לעומת זאת, עסקו בפולין בחריצות בריכוז הציורים והעבודות הגרפיות של שולץ. האם נעשה דבר כדי לוודא את קורותיהם של דברי אמנות אלה ואת הידיים שעברו? האם לא קיים ספק האם יצירות האמנות הפלסטית של שולץ הן אכן ירושה פולנית?

כמו שאמרתי יש להכניס את המושג "להוציא מידם" לתוך השיח.

כן, זה להוציא מידם הטמאה.

הצרה היא שכלל לא בטוח שהיד שלנו לא פחות טמאה.

ועל-כן זה אסור.

מצד שלישי, זה בכל זאת אוקראיינים...

נדמה לי שאת מתכוונת לצייר והמשורר ברונו שולץ איש דרוהוביץ'

שהונצח כל כך יפה בספרו של דוד גרוסמן עיין ערך אהבה ,

רציתי להוסיף כוכבית אבל לא מצליח לי..