שבע שנים נמשכת הפגזת הקאסאמים והמרגמות על ישובי עוטף עזה ושדרות . זה נורא ובלתי נסבל אנחנו אומרים לעצמנו, אבל יחד עם זה, קול קטן בתוכנו, אלה שחיים רחוק מהאש ומתקשים להבין, אומר לעצמו שכנראה אפשר איכשהוא להסתדר. עובדה, אנו אומרים לעצמנו, החיים נמשכים ואם החזיקו מעמד כל השנים הללו אז למה אומרים שכך אי אפשר להמשיך? אז תנו לי לנסות ולהסביר לכם למה.

ראשית, הזמן עושה את שלו. אומנם מדובר באנשים אמיצים וחזקים אבל המתח הנפשי  וה"שריטות" המצטברות, בעיקר אצל הילדים, בלתי אפשריים. אי אפשר להחזיק אזרחים במצב של אי ודאות ופחד כל כך הרבה זמן בלי תשובות. אבל לאחרונה משהו השתנה לרעה, מאוד לרעה. מדובר בכניסתם של פצצות המרגמה 120 מ"מ לשמוש אצל החמאס. המרגמות מהדור הישן שהייה בשימוש עד לפני מספר חודשים יצרו מתח של חיים תחת אש אבל יכולת ההרג שלהן הייתה מוגבלת והסטטיסטיקה עשתה את שלה. הקאסאמים מסוכנים יותר אבל הפיזור וחוסר הדיוק שלהן גדול וקיימת אפשרות התראה של ה"צבע האדום".

פגז המרגמה 120 מ"מ הוא פגז מדוייק, זמן התעופה הקצר שלו לא מאפשר מתן התראה וכאשר הוא פוגע, הוא הורג. טווח התעופה הקצר שלו לא מאפשר לפגזי ה120 מ"מ להגיע לשדרות אבל לעשרות הישובים, קיבוצים ומושבים החיים בטווח של 4 ק"מ מהגבול זו מציאות חדשה. משמעותה שבמשך 24 שעות ביממה, בביית שלך, במקום העבודה או במגרש המשחקים, יכול ליפול פגז שיסיים את חייך, חיי ילדך או מישהוא אחר מיקירך.

עם יד הלב, מישהוא מאיתנו הייה מוכן ו/או יכול לחיות כך? צריך לשנות את המציאות הזו ומייד. אפשר וצריך לחתום על הסכם הרגיעה עם החמאס שהכינו המצרים וזוכה לברכת מערכת הביטחון וצריך מייד, אבל באמת מייד, למגן את כל בתי התושבים בעוטף עזה. זה לא ייתן להם הגנה מלאה אם וכאשר יתחיל הסיבוב הבא של אלימות אבל זה יתן להם לפחות מקום אחד בו יהיו מוגנים בשעת הצורך, בייתם.