לא התעצלתי. קפצתי לתוך האוטו באמצע הלילה ונסעתי להופעה שאת פרטיה לא בררתי מראש. מישהי מגא-גא תעשה גו-גו וההוא מנושאי המגבעת ירים מטפחת או יוציא שפנים מהתחת. מה שזה לא יהיה - טוב בעיני. קצת תרבות לוקאלית.

החתימו לי את הזרוע.

מסך ענק ועליו נשים לבושות למחצה בביריות סבתותיהן מנסות לנער מעליהן תולעים דמיוניות. מוכרים לך בירה בזמן שאת מרותקת למראה המוזר. זאת לא ההופעה. יש את הבפנים, ושם כל האקשן. באמת צפוף. כאילו זה המקום להיות בו ואין בלתו. אבל מה? ריח של אנגסט באוויר. האף שלי רגיש במיוחד גם לציפיות שאין להן סיכוי להתממש, חשש אמיתי שהחיים קורים במקום אחר, ומתח מיני גבוה.

על הבמה מתרחשת תנועה שלא דורשת הבנה. לשווא אני מחפשת משמעות: להצמיד אסוציאציות, לפרש סיפור מתנועות פנטומימה - הרגילו אותי רע. פה זה הדבר עצמו ואין מה להבין. גופות מושלמים וצעירים נועדו להיחשף. עודני זוכרת.

הם מוציאים הרבה אנרגיה ואני מתעייפת די מהר. כשאין לי תשובה משכנעת למה אני עושה כאן, אני קופצת חזרה לאוטו ונוסעת משם. אולי הקונספט של לבלות הוא כבר לא בשבילי.

בדרך הביתה הלכתי לבקר את ידידי הכוזרי.